מאיר אבני
שם משפחה קודם
שטיינמן
תאריך לידה
18/2/1920
מקום לידה
אוקראינה
תאריך פטירה
17/1/2015
מקום פטירה
שמיר
קשר משפחתי
בן / בת זוג
בן/בת זוג
יולי אבני

מאיר נולד להוריו שמואל וזיסל שטיינמן בינואר 1920 בכפר מוֹיֶיבֶקֶה שבאוקראינה. בהיותו תינוק תקפו פורעים מחיילי "הצבא הלבן" הרוסי את הכפר, והוריו נמלטו עמו על מעבר לנהר הדנייפר, למשפחתם בעיר סוֹרוֹקה, שהשתייכה מתום מלחמת העולם הראשונה לרומניה. בגיל שלוש החל ללמוד תורה ב"חדר", ובהמשך למד בגימנסיה העברית "תרבות". יחד עם חבריו הצטרף ב-1933 לקן השומר הצעיר והיה חניך וגם מדריך. עם קבוצתו בתנועה עבר "הכשרה" בחווה חקלאית ליד העיר יאסי, שם למד את יסודות העבודה עם בעלי חיים, ובשדות.

קבוצת "השומר הצעיר" מקן יאסי, שבה היה חבר, עלתה לארץ בחודש יולי 1939 באניית המעפילים "קולורדו", ובה עוד חברי שמיר בעתיד ובהם מאיר ודבורה חלפי, רוזה יואלי, פישל, אברהם לזרוביץ, דוד יהודאי ומוּסיה, ועוד רבים. כאן חיכו להם האוהלים, הביצות, המעדר, הכבישים שיש לסלול והעבודה בפרדסים ובנמל חיפה. כבר אז התבלט מאיר בכוחו ובכושר העבודה שלו, אך לא רק בכך הצטיין: הוא נבחר למזכיר הקבוצה הצעירה, וב-1942 התנדב לפלמ"ח, בו שירת עד ראשית 1945.

ב-1945 עלה מאיר עם חבריו לגבעת ברגיאת, כשהם נפרדים מחיפה האדמדמת שבסביבותיה חיו ועבדו כשבע שנים. כאן, בשמיר, פגש את יולי, ניצולת השואה שהגיעה לקיבוץ, ופה הקימו את ביתם. אחת החוויות שעברו עליהם בראשית ימיהם המשותפים הייתה נפילתם בינואר 1946 בשבי הסורים, יחד עם עוד חברים, בעת שטיילו בבניאס. הם הוחזרו לאחר כמה שבועות.

למאיר ויולי נולדו עדנה ז"ל, דורית, תרצה ונעמה. מאיר עבד במספוא, במדגה וברפת, והיה כמה פעמים מזכיר הקיבוץ ומרכז ועדות ופעילויות שונות. כל חייו עסק, לצד עבודת הכפיים, גם בָּרוּח. הוא התעניין בספרות ואמנות, בפילוסופיה ובפוליטיקה. תמיד כתב וקרא שירה, והעשיר את חייו וחיי משפחתו. ב-1975 יצא ללמוד מחשבת ישראל באורנים, כדי לבסס את עניינו הרב בתחום זה.

הירצחה של עדנה בידי מחבלים שחדרו לשמיר ב-1974 היה נקודת שבר קשה בחייהם של מאיר, יולי וכל בני המשפחה. מאיר, שחיפש אפיקים חדשים לבטא את שבליבו, החל לעסוק בפיסול, והפליא לעשות. פסליו העשויים משורשי אורני שמיר כאילו נחצבו משורשיו שלו עצמו.

לאחר מותה של יולי האהובה החל מאיר לפסל גם באבן, ובד בבד החל לתרגם משירת משוררי היידיש ומסיפורי סופרים מבית אבא - שטיינברג, מאנגר, לֶייוויק, לב, ועוד. הוא הוציא כמה ספרי שירה מתורגמת, כשהוא מתעמק בשאלות השפה והתרגום ומתמודד עם קשיי הגיל ההולכים ומכבידים.

גם בשנותיו האחרונות לא חדל מאיר לטייל בשמיר, להתעניין בכל ולהיות מעורב כמידת יכולתו. הוא והקלנועית, בליווי פָּדְמָן הנאמן ושאר המטפלים שליוו אותו, הרבו לנסוע ברחבי הקיבוץ, לבקר כל אתר בנייה חדש, כל עץ שניטע וכל מדרכה שהוקמה. לאחרונה שופץ ונחנך מחדש גן הפסלים שלו בלב הקיבוץ, לשמחתו הרבה.

מאיר הוא כמעט אחרון הנפטרים מבין מייסדי שמיר הראשונים. ימי העלייה לקרקע וראשית הקיבוץ, הנראים לנו היום רחוקים כל כך, היו בעבורו זיכרון חי וקיים. כפי שכתב לרגל חגיגות מחצית היובל לשמיר על העולים הראשונים לברגיאת:

הרוח הכתה בהם פנים – עצורו !

אבנים וסלעים נערמו על דרכם – חזורו !

הגבול זקר קני רובים – לכו מפה !

אך הם העפילו בעקשות על הגבעה ... ודברים כתבו על הקלף כשבועת אמונים. ... הם

הבטיחו להקים יישוב ונחלה, להם ולבאים אחריהם.

נזכור את מאיר, חברנו היקר, איש המעדר והעט, הקלשון והספר. אנו משתתפים באבלה של המשפחה.

יהיה זכרו ברוך.

 

 

הדלקת נר זיכרון