מירב רוזנבלט מסכמת 10 שנות עבודה בסביון
מירב רוזנבלט מסכמת 10 שנות עבודה בסביון:
מתי התחלת ובאיזה גיל היית כשלקחת את פרוייקט ניהול סביון?
לפני 10 שנים, בגיל 38, בזמן שהייתי בחופשת לידה, יצא מכרז לתפקיד אחראי בסביון. הייתי אמורה להמשיך לעבוד בקופ"ח בקרית שמונה. ניגשתי למכרז ומאז אני בסביון.
התפקיד כלל ניהול אדמיניסטרטיבי ואחות אחראית. התחלתי לעסוק בתקציבים, דוחו"ת (פנימיים וכלפי מוסדות חוץ), ניהול צוות עובדים (שכלל אחים, עובדים סיעודיים, עובדי ניקיון וכד') וכמובן – כאחות אחראית וחלק מהצוות. היו אז 20 דיירים בסביון. תפוסה כמעט מלאה.
מדוע ניגשת לתפקיד הזה? אתגר? עניין? צבירת ניסיון והתמקצעות בתחום? - והאם התפקיד אכן ענה לציפיות?
בק"ש עבדתי בשכר קצוב, ללא תקן, ללא אתגר וללא אופק. אמנם הרגשתי שם מעין שליחות, כי טיפלתי באוכלוסייה נזקקת, אך רציתי להתפתח מקצועית ולגעת בתחום שהולך ומתפתח אז והיום, התחום הגריאטרי.
בשנה הראשונה היה קשה. לא היה לי רגע שלא אמרתי שאני עוזבת... היו הרבה רגעי משבר. תינוק קטן בבית, מערכת חדשה עבורי, שדורשת עבודה סביב השעון 24/7 ועם צוות ותיק שכבר היה קיים, ואני מגיעה מבחוץ לנהל אותו... זה לא קל.
אני חייבת לומר שללא תמיכתו של אילן, לא הייתי שורדת את השנים הראשונות.
מכאן והלאה הכל התחיל להתפתח. יצאתי ללמוד לימודים אקדמיים באונ' חיפה, ניהול מערכות בריאות. תוך כדי עבודה, עברתי עוד כמה וכמה קורסים בגריאטריה והתמקצעתי בתחום.
סביון, כבית הסיעודי, תמיד היה ברישיון משרד הבריאות ובפיקוחו. לכן היינו מחויבים לעבוד עפ"י נהלים ודרישות של המשרד, שעם השנים הלכו והחמירו. בשלב מסוים, על מנת לקבל מימון (קוד משרד הבריאות) היינו צריכים להצטרף למכרז ארצי שכלל עוד דרישות ותנאים. אחת מהדרישות היתה: פתיחת הבית לדיירים חיצוניים. רצינו בכך, שכן הבית התרוקן מדיירים ורצינו לשמור על הצוות וגם להגדיל הכנסות. ההתנהלות עם דיירי חוץ דרשה ממני גם ללמוד ולהתעמק בצד הביטוחי: חוזים, תביעות משפטיות והתנהלות עם אוכלוסייה מאד מגוונת (להבדיל מחברי שמיר שהם אוכלוסייה פחות או יותר הומוגנית).
בתחום המקצועי שמתי דגש רב על הדרכות של הצוות, מתוך מחשבה ורצון להעצים אותם, לתת להם מידע ולהפוך אותם לעובדים יותר מקצועיים וטובים, תוך דגש על מתן שירות.
בסה"כ התפקיד שמילאתי בסביון ענה על הציפיות. היו רגעים קשים (בעיקר התמודדות מול משפחות וניהול צוות) אך בסיכום התקופה אני יוצאת עם המון סיפוק ואהבה למקום, לאנשים והרגשה שגדלתי בכל תחום.
אילו מקטעים בעבודתך בסביון גרמו לך אושר וסיפוק? למה הכי תתגעגעי?
כמובן העבודה עם הדיירים, עם הצוות, ובשנתיים האחרונות גם עם המערכת התומכת סביב (הרווחה והבריאות). לעבוד עם טלי רותם-אהרון זו חוויה מעצימה ואליה אני הכי אתגעגע, כי היא באמת הייתה עזר כנגדי. יש לה, מטבעה, אינטיליגנציה רגשית ותובנה לנתינת שירות ואהבת האדם, וידה הייתה מורגשת בכל.
העבודה בשטח, העבודה הטיפולית, הפיזית, היא שגרמה לי הכי הרבה סיפוק. אני פחות אוהבת את הצד הניהולי.
מה הכי פחות אהבת לעשות? ואיך התגברת על המכשול?
להיות אחראית על הצוות. לעסוק במשמעת ופיטורי עובדים. את זה הכי פחות אהבתי.
נעזרתי לשם כך בצוות רב מקצועי ואפילו, בשלב מסוים, עזבתי את הצד הניהולי (אכנס אשל לקחה עליה את התפקיד ולאחר מכן נכנסה מירית מירון). כיום, בהתנהלות החדשה, זה חזר אלי. עסקתי יותר בניהול ופחות בצד המקצועי הסיעודי כאחות. זו אחת הסיבות לכך שהחלטתי לסיים את התפקיד.
כל כך הרבה שנות עבודה במוסד שהלך והתפתח לכיוונים שונים ועבר תמורות רבות... ודאי יש לך כמה אנקדוטות וסיפורים שיכולים לאפיין את המקום ורוחו..
אנקדוטה: אחת האימהות הצעירות נזדעקה כששמעה שתינוקות מבית התינוקות מבקרים בסביון וחששה שתינוקה יידבק במחלה או שמא יראה מראות זוועה. אותנו זה כמובן הצחיק עד דמעות, אבל תמך בעובדה שכבר לא צריך היה להוכיח אותה: שאנשים ממעטים לדרוך בסביון.
ועוד סיפורון: אחת מוותיקות שמיר, שאיבדה יכולות מוטוריות ואף את יכולת הדיבור, קבלה עזרה באכילה. פתאום סירבה להמשיך לאכול ואמרה למטפלת שלה מתוך דאגה ״את לא אכלת״. כמובן שאת המטפלת זה הביא לידי בכי.
ועוד: כשהקשנו על דלת חברה אחרת, שהיתה מרותקת למיטה בחדרה, נענינו בתשובה: ״בואו היכנסו, תתכבדו, הכנתי עוגה״. הלב של כולנו מתרחב למשמע ההזמנה...
מה היית משנה בסביון לו יכולת?
במשך זמן רב, סביון היה מעין אי בודד בתוך הקהילה. אנשים מידרו את המקום. בודדים נכנסו לומר שלום לדיירים, שלא לדבר על התנדבות. לא ידעו מי עדיין חי, מי אתנו ומי לא. תמיד הייתה הרגשה ש "סביון הוא התחנה האחרונה".
אני רוצה לציין לטובה את הקשר הרב דורי שמתרחש בסביון. לאחר מאמצים רבים הצלחנו ליצור שיתוף פעולה עם החינוך הפורמלי והבלתי פורמלי. הפעוטון של דליה, ומנגו בהובלת לירון שפיצר, מבקרים אצלנו וחוגגים אתנו. כל הכבוד לשתי החלוצות האלו שהבינו כמה שמחה וגיוון הן מביאות לדיירי סביון, ואיזה חינוך הן מורישות לילדי שמיר. חייבת לציין שלעיתים גם מבית התינוקות נכנסים אלינו ועושים לנו שמח.
סביון הוא מקום שמח! אין שם אנשים חולים או עם מחלות מדבקות. יש שם רק אנשים עם מוגבלויות (חלקם פיזיות וחלקם מנטליות) שזקוקים לחום, לאהבה, ליחס, לשיחה. הצוות לא מסוגל לספק את כל הצרכים הנ"ל. לכן זקוקים למתנדבים, לביקורים חברתיים ו...
טלי רותם הצליחה לרתום גם את ענפי שמיר לחגוג אתנו חלק מהחגים, לדוגמא: הנהלת חשבונות ומזכירות כיבדו אותנו בנוכחותם בקבלת חג אחת. נוצר קשר בנינו לבין עובדי המטבח שגם הם חגגו אתנו קבלות חג. הרעיון מבורך והמעשה עוד יותר.
לדעתי, המהלך של מעבר למערך סיעוד במקום בית סיעודי נותן מענה הולם לתקופה ולצרכים שלנו כיום. מערך הסיעוד חולש על כל הסיעודיים (בכל הדרגות) בקהילה ולא מתמקד רק בדיירי סביון. יש גמישות והתאמת השירות עפ"י צורך ורצון החבר.
כמוכן אני רוצה לציין לטובה ולהערכה רבה את הצוות המסור לדורותיו, ובמיוחד את חיכמת בטחיש שהיה אחד מעמודי התווך של סביון מיום הקמתו. חיכמת הוא אדם אינטיליגנטי עם נשמה גדולה, עם נאמנות רבה למקום ולאדם. אדם מקצועי, אכפתי וחבר טוב. הקושי הכי גדול במהלך השינוי היה להיפרד ממנו. אני שומרת על קשר אתו, דבר שמאד חשוב לי ולו ואני יודעת שהחברות עם אנשי שמיר מאד חשובה לו והוא ישמח לכל צורה של קשר עם חברים משמיר.
הייתי רוצה בשלב זה, גם לומר תודה למתנדבים כיום ובעבר (ציקר, ענת לזרוביץ', נורית שנהר, רותי יפת, נילי ונדרמיר, רעיה יניב, יהודית מסד, פנינה מילר, עידית קרפ, ....וסליחה אם שכחתי מישהו/י.
מה התכניות לעתיד הקרוב?
כרגע אני עובדת בקופ"ח כללית חצי משרה במרפאת שניר וחלקיות משרה במרפאה מקצועית בסניף קנ"ב. יש לי צורך לחזור לעבודה בשטח, עם קצת פחות מחויבות ולא סביב השעון. ומי יודע, אולי בהמשך עוד אחזור לעבוד בשמיר.
כתבה: יהודית מסד