"השבוע" 174 - 12/12/1952 - צבי כהן
עברו שמונה שנים מאז עלייתנו על הקרקע.
הרי לפני זמן לא רב, באנו שלושה חברים, לחפש אפשרות כלשהי להעלות את שני הצריפים הראשונים
על טרקטורים ופלטפורמות, ועל גבי דבשות גמלים.
חלקי קירות ולוחות בודדים.
חבר קבוץ "עמיר" ליווה אותנו, בהגיענו לגבעות הפונים מערבה,
הוא הכריז :" מכאן, מכאן מתחילה ברגיאת !"
התחלנו לעלות ולהכין דרך לטרקטור. לאן שפנינו רק סלעים ופלגי מים.
אין מטר מרובע בלי אבנים, השטח היה קל מבחינת האבנים, לעומת זה השיפוע גדול,
אם השיפוע קל הסלעים מרובים.
אחרי חיפושים וסיורים רבים מצאנו שטח מתאים משתי הבחינות,
הבאנו בשמחה את הבשורה הנכספת עם שובנו ל"שמיר".
החלו ההכנות. יצאתי הראשון ל"עמיר" להכין את העניינים הסידוריים לבואם של חברינו
שיעבדו בהכנת הדרך לעלייתנו על הקרקע.
למחרת באו הסוללים הראשונים עם הצריף הראשון והתחלנו לעבוד בהכנת הדרך.
מן ההכרח היה להתקין כמה גשרים קטנים על פני תעלות המים של ערביי "דוארה" .
לאחר מו"מ בין המוכתר של "עמיר" והחאג' של הכפר, סוכם שנתקין את הגשרים על חשבוננו,
באדמות הכפר.
ההתקדמות בעבודה היתה יפה, אולם בבוקרו של יום, עם ארוחת הבוקר,
החל לרדת גשם דק שהפך למטר שוטף וזועם.
במשך חודש ימים לא יכולנו לצאת לעבודה, ישבנו ב"עמיר" באפס מעשה.
ברצוננו היה להחזיר ימי עבודה לקיבוץ, גם שם היו ימי בטלה בגלל הגשם.
הרגשת מרירות תקפה אותנו, במקום להכין דרך לעלייה הנכספת הננו יושבים בטלים.
ב- 22 לנובמבר הגשם פסק והתחלנו בקדחתנות לגמור את הדרך.
ב- 28 לנובמבר הוחלט לעלות בכל מחיר.
עם שני טרקטורים קטנים לפי המושגים המודרנים ועם פלטפורמות,
יצאנו בדרך משובשת, ביצות ותעלות, טרקטור טרם דרך שם.
אחרי 12 שעות נסיעה מרחק 5 ק"מ , הגיעה הפלטפורמה למקום.
בערב הודענו באיתות ל"כפר-גלעדי" ומשם נמסר ל"שמיר" את הבשורה, שהראשונים עלו.
השמחה היתה גדולה, גם הצרות החלו.
רוחות מזרח חזקות מפריעות להקמת הצריפים.
היות ולפי החוק מימי ממשלת המנדט:
מבנה קיים מקנה זכות לבעליו על האדמה שאליה הוא צמוד.
עבדנו כל הלילה בכדי להעמיד את הערבים בפני עובדה קיימת.
למחרת עם ביקור בעל האדמות לשעבר, הצריף עמד על תילו.
בזה נמנעה כל אפשרות לערער ולאיים נגדנו, אם כי הננו מעטים מול רבים רבים בכל הסביבה.
עם גמר פרשת העלייה וסידורים ראשונים, נגשנו במרץ לעבודה היסודית:
סיקול.
ללא הכנה מוקדמת ומתאימה, לעבודה שהינה מיוחדת במינה בתולדות ההתיישבות ההררית. כחלוצים ראשונים נגשנו למלאכה.
הובאו פסים וקרוניות על דבשות גמלים. התחלנו משטח "רחוק" במקום שעומדת היום הרפת החדשה.
את הפסים הבאנו לשטח על גבינו. בבוץ וכפופים מכובד הפס על הגב,
התקדמנו צעד אחר צעד. בהתחלה צנועה , קרונית ראשונה, דונם ראשון.
הגענו ל- 10 דונם , ערכנו מסיבה ראשונה.
בעבודה מאומצת המצריכה 25 -20 ימי עבודה לדונם, המשכנו את הדונמים.
השטח זרוע אבנים המכסים את האדמה השחורה והפוריה.
הלב חרד: האם נוכל למשימה הזאת?
עוד לא היה בארץ שטח מכוסה אבנים וסדריות עם שורשים עמוקים וארוכים עשרות מטרים.
צריך היה לעקרם עם השורש.
כך העברנו בכל מיני דרכים ואמצעים 25 אלף מטר מעוקבים של אבן.
אכן מספר עגול שראוי להתכבד בו.
היום אחרי שמונה שנים עומד משק מסועף על כל ענפיו.
אם כי עוד רבה המלאכה לביסוס והתקדמות נוספת, היש מרהיב עיניים.
אם הרוח שפעמה בלב הראשונים וההתלהבות שבה עבדנו תשרור גם כיום,
יש יסוד לתקווה שהמקום הקשה והפראי המרוחק ממרכז הארץ,
על אף הבעיות האקלימיות ואחרות,
יהיה לאחד המקומות היפים בחבל ארץ זה הנותן לעובדיו ותושביו סיפוק נפשי וחומרי כאחד.
