אדמת המריבה

אדמת המריבה סיפורי שמיר מאת עירית שני זה קרה ביום רגיל של שרקייה, בחודש הראשון לבואנו לברגיאת. חברי הקבוצה הראשונה שהגיעו להכין את השטח עסקו בעבודה החשובה ביותר והעיקרית – סיקול. עבדנו והזענו, ולפתע הופיעו שני ערבים רכובים על סוסים- האחד רכוב על סוס שחור מכוסה במרבד מהודר, חמוש כולו מכף רגל עד ראש, והשני על סוסה חומה, סוסה ערבית טיפוסית. הם נכנסו דרך הפשפש שהיה בצד הדרומי של החצר והתקדמו לעברנו. הראשון היה, כפי שהסתבר אחר-כך, השייך עבדאללה- בעל האדמות עליהם התיישב קיבוץ שמיר, השני היה שומר ראשו. הם התקרבו ושאלו: "מה אתם עושים?" ענינו בצחוק: "הלא אתם רואים..." השייך ביקש לדבר עם המוכתר (ראש הכפר), השבנו לו שהוא איננו ואז נעמד בפיסוק רגליים ואמר בקול רציני וחמור: "את האבנים האלה הניח אלוהים על האדמה הזאת, לכן אסור לכם להוריד אותן. ובנוסף לכך כל אבן שאתם מזיזים היא שני שליש שלי, ורק שליש שלכם. אני דורש מכם שתפסיקו את העבודה הזאת תכף ומיד!!" משראה שדבריו לא עושים עלינו שום רושם, הסתובב והלך כמה צעדים לכוון הפשפש, דרך את הרובה האנגלי שבידו וירה שתי יריות באויר. אחר-כך עזב את המקום מלווה בשומר ראשו. סיפור הקנייה של האדמה השייך עבדאללה ניהל משא ומתן עם הקרן הקיימת- אנשי הקק"ל קנו ממנו 1,500 דונם מתוך 5000 שהיו לו. הוא מכר 1500 במחיר של 10 לירות פלסטינאיות (של אז) לדונם, על היתר רצה 20 לירות לדונם, אנשי הקק"ל התנגדו, לכן לא קבעו מפה של השטחים. השייך הבין שאם אין מפה, היהודים לא יוכלו להתיישב כאן. לאחר ההתרחשות הזו פנינו למשטרה הבריטית, השוטרים הבריטים באו ולקחו מהם את הנשק. יתר השטח עבר לידנו לאחר שהשייך ברח בזמן מלחמת העצמאות. עריכת שדה סגור