11.11.1940 – 28.4.2022
בן זוג לשמחה, אב לערן, שפי ואלי.
נולד ברמת יוחנן ב-11.11.1940, נפטר ב-28.4.2022.
קבור בחלקה המזרחית.
אמנון נולד בנובמבר 1940 ברמת יוחנן, המחנה הזמני של שמיר לפני העלייה לקרקע.
הוא היה בן בכור להוריו, משה וצ’קה הרדוף, שעלו לארץ מרומניה עם הגרעין הראשון שהקים ובנה את הקיבוץ.
אמנון וחבריו לקבוצת “מעין”, קבוצת הילדים הראשונה של שמיר, הגיעו ל”מחנה” הקבוע של הקיבוץ בברגיאת ב-1945, אחרי שמשלחת ההקמה מרמת יוחנן הקימה את גרעין היישוב ובתוכו גם את בית הילדים הראשון שנבנה בעבורם. כאן בשמיר נולדו אחיותיו של אמנון, אילנה וחיה, שֶלׅשְתיהן דאג תמיד ושהיה להן אח בכור למופת.
עד גיל בית הספר התיכון הייתה הקבוצה הראשונה של ילדי שמיר מורכבת בעיקר מבנים, וסיפורי השובבות שלהם והתעלולים שעוללו מהדהדים בקיבוץ עד היום.
הם הרבו לטייל בטבע הסובב, שהיה אז שונה מאוד מזה של היום: אבני בזלת, עשבים, קוצים, מעיינות וחיות בר.
החינוך לאהבת הטבע והמקום היה מאד מוחשי, וניכר באמנון לאורך כל חייו. עם שאר חבריו הוא התנסה מגיל צעיר בעבודת הכפיים, שהייתה חלק בלתי נפרד מהחינוך לחיי קיבוץ, ובמיוחד אהב את העבודה ברפת.
כבר מגיל צעיר אמנון אהב לכתוב, ואף פרסם שירים בעלון הקיבוץ או בשבועון “משמר לילדים”. הוא כתב על חיי הקיבוץ, נוף ילדותו, ובין חבריו כונה “ביאליק הקטן”. כישרון זה שלו התבטא גם בשנות הלימודים במוסד החינוכי “הגליל העליון” בעמיר, שקבוצת “מעין” הייתה המחזור הראשון שלו. לצד הלימודים היה מדריך של חניכים צעירים ב”שומר הצעיר”. בשנים אלה הגיעה שמחה לשמיר והצטרפה לקבוצת הילדים הבוגרים, אירוע שישנה את חיי שניהם: הם הפכו לזוג, ומאז אי אפשר היה להפריד ביניהם. בתום הלימודים התגייס אמנון לצה”ל ושירת כפקח טיסה.
עם שחרורו מהצבא וחזרתו לשמיר ב-1961 החל לעבוד בחשמליה, מקום שהיה לו לבית במשך כ-30 שנה. הוא השלים לימודי חשמלאי מוסמך בטכניון, ולאורך כל השנים היה אחד מעמודי התווך של שמיר. כחשמלאי קידם את השיפור והשדרוג של תשתית החשמל בקיבוץ, מתוך מחשבה וראייה לטווח רחוק.
שמחה ואמנון התחתנו בשמיר ב-1961 וגידלו כאן את שלושת ילדיהם – ערן, שפי ואלי. ב-1978 יצאה המשפחה לשליחות של שלוש שנים במילאנו שבאיטליה, מטעם תנועת השומר הצעיר. בתקופה הזו הרבה אמנון לכתוב לעלון שמיר ולעדכן את החברים על תפקידם שם ועל החיים באיטליה. את האהבה לאיטליה, ולמילאנו בפרט, העבירו הוא ושמחה לילדיהם ולמשפחותיהם.
עם החזרה לשמיר שב אמנון לתפקיד מזכיר הקיבוץ, ולאחר מכן חזר לעבוד בחשמליה. בסתיו 1987 הצטרף לצוות מפעל האופטיקה, ועד ליציאתו לפנסיה עבד בתפקיד מוביל במחלקת השיווק שלו. עבודתו שם הייתה משמעותית מאוד לו עצמו, למשפחתו ולמפעל, שהחל באותן שנים לשגשג ולצמוח.
אמנון היה מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מהחיים בשמיר. מעורבותו ותרומתו ניכרו ברחבי הקהילה: הוא היה מזכיר קיבוץ, חבר בוועדות רבות ובראשן ועדת התרבות, ושותף חשוב בבנייה הפיזית של הקיבוץ ובשדרוגו. כל השנים הוא כתב לעלון שמיר בנושאים רבים ומגוונים, וכולנו זוכרים אותו מקריא ומספר בטקסי הקהילה הרבים. הוא היה אדם משכיל ויודע ספר, פשוט-הליכות וצנוע, שאהב לטייל בארץ ובעולם והתעניין בכל הנעשה סביבו. לו ולשמחה הייתה זוגיות מופלאה, מלאה באהבה, עניין וצמיחה משותפת. יחד הם היו עוגן איתן למשפחה הענפה, שממנה קיבלו בחזרה אהבה ללא גבול.
לאחר כ-65 שנים של שותפות איבדו אמנון וילדיו את שמחה, שנפטרה ממחלה לפני פחות משנה. לאט לאט הוא החל לחזור לחיים של פעילות, כפי שאהב, כשהוא מוקף בבני המשפחה. רק לפני כשבועיים חגגו כולם ביחד את ליל הסדר בשמיר.
יחד עם ערן ומיכל, שפי וזמיר, אלי וטלי ומשפחותיהם, ועם כל בני המשפחה המורחבת, אנחנו נפרדים בצער עמוק ובכאב מאמנון האהוב על כולנו.
נוח בשלום על משכבך, אמנון היקר.
הי זכרך ברוך.
