16.12.1918 – 29.7.2004
בת זוג לדודיק. אם לארנון, יזהר וכרמית. ממייסדי שמיר.
נולדה ברומניה ב-16.12.1918,
נפטרה בי”א באב תשס”ד, 29.7.2004.
קבורה בחלקה המזרחית בבית הקברות בקיבוץ שמיר.
אטי לבית ינובר נולדה ברומניה ב-1918 ועלתה ארצה ב-1939.
כחברת שמיר עבדה במפעל “נעמן”, במטבח, בחינוך, במכוורת ובמתפרת שלא”ג. היא למדה בסמינר למורות-גננות ועברה השתלמויות רבות, כן למדה במכללת תל-חי לשון וספרות. בין תפקידיה היו ניהול בית הספר היסודי בשמיר וחברות בועדות החינוך, החגים, התרבות והחברה. היא כתבה סיפורים לילדים ותרגמה שירים וסיפורים מיידיש. כמעט לכל נושא בקיבוץ הייתה מתייחסת וכותבת עליו בעלון המקומי.
דברים לזכר אטי
סבתא שלי נפטרה, מתה, הלכה, הסתלקה, איננה עוד. מילים נרדפות… מילים כפשוטן… לאן נעלמו המילים? רק תמונות יש לי.
עם סבתא אני מדברת תמיד על ספרים. כן, אין ספק, שתינו חולקות את אהבת המילה הכתובה. באמת אהבה. ממש. לא כמטבע לשון. וכששני אנשים מאוהבים באותו דבר הם מדברים עליו שעות. אני ניגשת למקרר שבו מחכים, חורף וקיץ, בקבוק קולה קר וקופסת פלסטיק מבטיחה, שבקרקעיתה כמה נתחים של נקניק שוקולד או “ופל סבתא” חתוך למעוינים. אני רובצת על הספה המכוערת (ועכשיו כבר אפשר לומר ולא כמטבע לשון – באמת מכוערת), ושואלת: “נו, כבר קראת את גרוסמן החדש?”
“בוודאי!”
“נו, איך?”
“איך יכול להיות גרוסמן?…”
או: “אז מה, מיכלה, ספרי משהו חדש”.
“לא יודעת, מה כבר חדש… א”ב יהושע אכזב אותי עוד פעם”.
עם סבתא אני מדברת על העבר. אני שומעת ממנה על אמא פמיניסטית, שכנתה מכונת תפירה והשתחררה מעול בעל מכה, ועל אבא משורר הכותב ביידיש. כמעט טועמת על קצה לשוני לחם מרוח בשום חי – “מ-ע-ד-ן”, כמו שתיארה. אני שומעת על אניית מעפילים שהסתובבה וחזרה ללב ים, ועל איך נבחרה להיות הגננת הראשונה בקיבוץ. על המורים שלימדו אותה שם של כל פרח וציץ וציפור בארץ, וכתוצאה מכך – עד היום כל המשפחה יודעת להבחין בדברים חשובים כמו בין סביון לכתמה ובין צנון הבר לכרמלית נאה. מסבתא אני שומעת על החברים ועל סבא, שבו דבקה בטוב וברע, ואת כל מילותיה, כמו יין טוב, כמו ספר, שתיתי בשקיקה.
ובקיץ האחרון, לפני שחזרתי עם משפחתי להולנד, חיבקתי אותה והיא הסתכלה בעיניים אפורות-כחולות, שנעכרו כבר בנימי דם של זקנה, לתוך עיניי, ואמרה: “אל תדאגי, ניפגש עוד פעם”. “את מבטיחה סבתא?” שאלתי בשקט. “כן”. ולא ידעתי שתהיה זו רק פגישה קצרה במסעדה הומת אדם ומשפחה, מסעדה שבה ניר, יו”ר ועדת המינויים המשפחתית, בחר בים כמנכ”ל חגיגות יום הולדת המאה לסבתא, והוא מצדו הבטיח להזמין את כל ילדי הכיתה שלו ושיהיו גם זיקוקים.
ואם הייתי יודעת שזהו, ושלא נדבר יותר, הייתי מודה לה אז על כל התמונות שנתנה לי: שעות של ספרים וסיפורים, ודליות וגרברות ורימונים בגינה וברכות בכתב יד חד של מורה, וחבילות שהגיעו בדיוק בזמן. ואם יכולתי הייתי מודה לה על שהבית שלה ושל סבא היה תמיד פתוח, ועל לביבות העוף, ועל טוסט עם מרגרינה וגבינה צהובה. הייתי מודה לה על כל מה שהייתה בשביל אחותי ובשבילי לפני שנים, ועל המשפחה המופלאה שנתנה לי, משפחה שלה שלוחים תנחומי: לאבא וליזהר וכרמית שאיבדו את אמם, לבנות ובני הזוג ולכל הנכדים והנינים, שסבתא אהבה עד מאד ושאהבו אותה כל כך בחזרה.
וכשאני נזכרת באותו הערב, כשהחזרנו אותה ל”סביון”, והסתכלתי עליה הולכת לאט, נשענת על מקל וראיתי את גבה הכפוף והרועד, אני נותנת לה ללכת מהחדר הלבן שבו נשארה לבדה, ומקווה שכמו בילדותה, יש מי שכותב במיוחד בשבילה שירים על קרני ירח, ויש מי שמזמר לה בשפת אבותיה ומשחרר אותה מאתנו ומכבלינו ומלווה אותה בנחת ובכבוד לעולם שכולו טוב. ואני שולחת לה בלבי לסיום, במילים הפעם ולא בתמונות, מנוחה ושקט כתיקון לשבועות האחרונים הקשים כל כך, עם שיר של אלתרמן וארגוב שאהבה מאד:
רוב נגינות יש וצלילים / אך שיר הערש שידענו / ושנחבא אל הכלים / רק הוא בסוף נשאר אתנו / נשאר ושר / הניחו לי / הניחו לנו לכולנו.
נומי דרך בא הקץ / נומה מלך בא הלץ / נומו רוח ומפרש / הירדמו תולדות פרס / שיכבו את הפנס / כן, כן, הס.
מיכל
