איאן ון רגנסברג

י”ז באייר התשכ”ז – ח באייר התשס”ד
27.5.1967 – 29.4.2004

נולד ב-27.5.1967, נפטר ב-29.4.2004.

קבור בחלקה המזרחית בבית הקברות בקיבוץ שמיר.

משורר ברזל שלי,

בתחילה היו קשרי עם איאן מאד חומריים: שלושה שולחנות של ברזל ואבן, מעקה ירוק ששעריו פתוחים, שער של ברזל ועץ, שצבעו בלשון הצבּעים “ירוק ים”, ולאחרונה שבשבת רוח סובבת, שבראשה תרנגול שחור שרבים שמותיו באגדה – שכווי, גברא, ושם חדש לי: “חדש תחת השמש”, שכן הוא התרנגול הראשון לקדם פניה של חמה.

אני הבאתי חומרים והוא מלחים קצוות, מלחימאי, אלכימאי כזה. ממיס אותם, נושף בהם ברוחו כתובל קין, אבי כל חרשי הברזל מספר בראשית. ואיאן, בידיים של גברוּת בנאית, מחייה את החומר והיש הופך לישות. מהר מטד הבנתי שאינו מאותם מתנדבים והולכי אורח שעוברים בכפרנו, אותם הנסוגים מגשת, שכן כה מהר הפך לחלק מהנוף, כל כך לא אורח.

נודע לי שעזב שם, כנראה לא בשמחה, והנה הוא שוב פה, כמוהו כבן המקום שנוגע בקצוות השמחה ובעיינות הליל, ורחובות הברזל שלו כה מלאים וארוכים. הלך הוא בתוכנו, במראהו הנאה, כיוסף בעל החלומות וכתונת פסים לו, שבא לשבור שבר (כנראה לא לחם) ונהפך למשביר של עשייה. ומי חש בשברו הפנימי? על מלחמתו העיקשת בטחנות הממסד? הוא, בביטחון, הקרין שהשמים הם הגבול, מבלי שהבין שאל גובה השמים לא יגיע כנראה בדרך החיים.

איש ברזל כזה, ששיחק בפלדה, לא ידע שגם הפלדה נשברת תחת עומס רב.

עכשיו הכל נגמר, ואתו תרנגול שכינויו “חדש תחת השמש”, והכתוב בספר קהלת, טורח מדי יום להזכיר לי שבאותו ספר של חכמת חיים כתוב גם:

עת לפרוץ ועת לבנות / עת לבכות ועת לצחוק / עת לבקש ועת לאבד / עת לחשות ועת לדבר.

אז למה לא דיברת? שֶלמַה כה מר ונמהר בא הקץ? אתה, חסר הפנאי שכאילו גבר על הזמן, הזמן בסוף השיגך.

עכשיו אתה לפנינו, בקבר שמידותיו קטנות על פעלך. רק זאת היה המוות מוכן לשלם על נעוריך, מעשיך, חלומותיך ועל כל מעגלות חייך, וגם זאת נתן רק לאחר מדידה. כאן, רחוק מאהבותיך, ולא בארץ אבותיך, אבל לפחות במקום שכה רצית להיות בו. שלום לך, משורר ברזל שלי. שיריך בפרחי האור שלך שפיזרת לכל רואה.

אני, אנחנו, חבריך, אוהביך, נושאים עמנו בכאב את צער שתיקתך.

פרויקה אורן