אלון צור

כ”ט באייר תשי”ד – כ”ד בתשרי תשמ”ה
1.6.1954 – 20.10.1984

בנם של עליזה ויהושע, אח לבתיה, ליוחאי ולדקלה, חבר בקבוצת “אורן”.

נולד בניר בנים ב-1.6.1954.

נפל במלחמת לבנון בכ”ד בתשרי תשמ”ה, 20.10.1984.

בן 30 בנופלו.

 

אלון, בנם בכורם של עליזה ויהושע, נולד בניר בנים, שם עברו עליו שנות ילדותו הרכה. משם עברה המשפחה לקרית גת, בה למד אלון בשנותיו הראשונות. מכיתה ט’ למד בתיכון הימי באשדוד.

מגיל צעיר הייתה בו יכולת הסתגלות לכל מקום וחברה. בצבא שירת בסיירת אגוז והיה מוצב זמן רב במוצב המזח, בתעלת סואץ. במלחמת יום הכיפורים, שאת ראשיתה החמיץ במזל, היה בפאיד, נפצע בעינו אך חזר מיד לשירות. הוא עבר חוויות קשות כשהתנדב למשימות קשות, אך חזר ועשה זאת שוב ושוב. בן 22 נסע לחו”ל, שם שהה כארבע שנים. כששב ארצה הצטרף לקיבוץ אורטל טנקלט שם היטב.

הוריו מספרים שאלון היה מאז ילדותו שובב, ובמעשי הקונדסות שלו התחבב על הכל. בגיל שבע הזמין את חבריו ל”טרמפ” באוטובוס שהצליח להניע, ורק בנס נמנעה תאונה. לקראת הבר-מצווה שלו נשלח לקבל שיעורים אצל הרב, אך בדרך הייתה תחנת דלק שבה התעכב לקבל “שיעורים” בנהיגת וספה… לתורה, כמובן, לא עלה. ובכלל – הוא היה בסדר עם הוריו, אך תמיד עשה מה שרצה. במסיבות היה תמיד “מסמר הערב”, ובפורים הפתיע בתחפושות מצחיקות ומקוריות.

אלון אהב מאד לטייל. היה מוצא לעצמו פינה, בה ישב שעות רבות שקוע במחשבות. הייתה לו נשמה טובה. בבית הספר נענש לא-פעם על מעשים שלא עשה, אך הוא מעולם לא הלשין על חבר. תמיד היה אופטימי, תמיד ראה את החיובי בכל מצב, ובכל אדם את הטוב שבו.

בחופשות הקיץ הרבה לבקר את סבתו בחיפה, ויצר עמה קשר הדוק במיוחד. אלון אהב מאד את אורנה אחותו ואת ארז אחיו הצעיר. הוא התיידד בקלות עם ילדים, והם נמשכו אליו כבחבלי קסם…

חבריו מוסיפים: אלון הגיע ללהקת המחול של הגליל כנהגו של חיים, חברו הטוב. בחזרות ישב בשקט והתבונן. אחר כך הצטרף לחימום, ולאט לאט למד גם את הריקודים. אז גילה עולם חדש!

את ניבה הכיר בלהקה – ונדלק. הייתה זו אהבה גדולה. עבר זמן, סבלנותו של אלון עמדה לו והם החליטו להקים את ביתם בשמיר. רק חיכו שניבה תגמור ללמוד, ואז – אין סוף לתכניות…

אך בפסגת האושר – הצו מילואים. ואלון, האופטימי תמיד, חש – כמעט ידע – שמלבנון לא ישו; שנוף הגליל, שאותו בחר לבית, יקלוט אותו למנוחה אחרונה, והוא בן שלושים בלבד…

אלון, בשיער הדבש, בשפמו העבות, בחיוכו השובב המרצד תמיד בעיניו. אלון – חבר טוב!

כזה נזכרהו תמיד.

רותי

התחברות אל האתר
דילוג לתוכן