אנצ’ל (אשר) אשל

16.8.1927 – 18.11.2010 

בן זוג בנישואים ראשונים לאיה, ובנישואים שניים לאביטל. אב לאריאל, אילנה וגילה.

נולד בבוקובינה שברומניה ב-16.8.1927,

נפטר ב-18.11.2010.

קבור בחלקה המזרחית בבית הקברות בקיבוץ שמיר.

אשר נולד למשפחת פישר ברומניה, בשנת 1927. בגיל שמונה התייתם מאמו, ובגיל 12 נעצר עם אביו באשמת ריגול ועבר בכלא הרומני חקירות ועינויים במשך כמה חודשים. כשהיה בן 13 גורשה משפחתו, יחד עם כל יהודי בוקובינה, לטרנסניסטריה. שנה אחר כך הועבר עם אחיו ואביו למחנה ריכוז. בשנת 1943 נמלטו שלושתם מהמחנה, אך האח מת ממחלה והאב נפטר מתשישות וצער. ב-1944 שוחרר האזור על ידי הרוסים, ואנצ’ל כתב “מצב השתפר”.

ב-1945 חזר אנצ”ל לרומניה והצטרף לקבוצת יתומים בוגרים, עמה עבר ליוגוסלביה ומשם לאיטליה. ב-1946 הוא עלה ארצה באניית מעפילים, ומשזו נתפסה על ידי הבריטים נשלח למחנה מעצר בקפריסין. לאחר כחצי שנה, ב-1947, הגיע ארצה, שהה עוד כחודש במחנה העולים בעתלית, ומשם הגיע עם גרעין “זיקים” לשמיר. לאחר זמן קצר הצטרף מיוזמתו לפלמ”ח והשתתף בקרבות מלחמת העצמאות.

בתום המלחמה חזר אנצ’ל לקיבוץ והמשיך בפעילות ביטחונית. הוא עבר קורס קצינים והתמנה למא”ז בשמיר, תפקיד שמילא זמן רב.

בקיבוץ עבד אנצ’ל בפלחה, בדיר הצאן, בריכוז הבנייה, בכלבו (אותו הקים במקומו החדש) ועוד. לאחר גיל הפרישה קיבל עליו את תיק הביטוח של שמיר, שבהחזקתו המשיך עד לפרישתו הסופית מעבודה. הוא מילא תפקידים רבים בקיבוץ, ובהן מזכיר, גזבר ועוד תפקידים בתחומי התרבות, ועדת המינויים ועוד.

מנישואיו הראשונים לאיה נולד אריאל, שנפטר ממחלה בהיותו במיטב אונו. אנצ’ל הקים משפחה חדשה עם אביטל, ויחד עמה גידל את בתה טובה ואת בנותיהם אילנה וגילה. הוא זכה לראות נכדים ונינים לרוב.

אנצ’ל היה אדם מקובל בשמיר בזכות חריצותו, נעימות הליכותיו ונכונותו לעזור. הוא היה חבר קיבוץ למופת, אב, בעל וסב אהוב.

יהי זכרו ברוך.

אבא

תמיד היית זה שמברך ומוצא את המילים הנכונות לכל אירוע, ולי קשה עכשיו למצוא מילים ולדבר עליך בשפת עבר.

תמיד אזכור את האופטימיות שלך, איך הצלחת להתבדח אתנו בכל מצב, גם ברגעים הקשים ביותר.

אריאל אמר לי פעם שאתה כמו עץ האשל – תמיד מתרומם וזוקף את הראש אחרי כל מכה. ואכן, כזה היית. תמיד היית מוכן לעזור, מתעניין בכל אחד ואחת מהנכדים והנינים ומאושר להיות מוקף בכולם. תמיד היו לך חיים מלאים ותמיד ידעת להילחם על עקרונותיך. ככה נזכור אותך.

מאד רצית להמשיך, עם כל הקושי. ניסית להיאחז בכל תקווה שהרופאים נטעו בך ובנו, אבל יש רגעים שבהם צריך להבין שהפסדנו, ולמרות הקושי צריך לתת לך ללכת ולדעת שעכשיו את נח ולא סובל יותר.

אני מבטיחה לך למלא את בקשתך ולשמור על אמא. כמו שכולם ידעו להירתם למשימה האחרונה ולדאוג שיהיה לך כמה שיותר קל וטוב בסוף, כך נדע אנו לעזור ולתמוך באמא.

בשמו של אבא ובשם כל בני המשפחה אנו מודים לצוות המרפאה ולרופאים שתמכו וטיפלו באבא במשך כל כך הרבה שנים. תודה גדולה גם לבית “סביון”, שהעניקו לך את ביתך האחרון.

נוח בשלום, אבא. מגיע לך.

מפי המשפחה