אסתר בן זאב (לבית סטרול)

ז’ טבת תרע”ה – כ”ז תשרי תשע”ב 
24.12.1914 – 25.10.2011 

בת זוג ליחזקאל. אם לגיורא ורמי. ממייסדי שמיר.

נולדה באורהייב שברומניה ב-24.12.1914,

נפטרה ב-25.10.2011.

קבורה בחלקה המזרחית בבית הקברות בקיבוץ שמיר.

אסתר נולדה בסוף 2014 בבסרביה, וכנערה הצטרפה לתנועת “השומר הצעיר”. ב-1936 עלתה ארצה והצטרפה לשמיר. יחד עם כל הקיבוץ עברה את התקופה שעד העלייה על הקרקע במקומות שונים ובעבודות מזדמנות שונות. במלחמת העצמאות התפנתה משמיר עם גיורא בן השש, כשהיא בהיריון, כאשר יחזקאל, בעלה, נשאר בקיבוץ.

כמו רבות מחברותיה עבדה אסתר בשמיר בעבודות כגון מטבח ומחסן הבגדים. היא התמקצעה בתפירה והפכה למה שנקרא אז “תופרת סלונית”, שהייתה הדרגה הגבוהה ביותר של תופרות בשמיר: תפירה מותאמת אישית לחברות.

אסתר גידלה עם יחזקאל את בנייה, וזכתה לראותם גדלים ומצליחים. מאד נהנתה מנכדיה. היא לא הייתה ממנהיגי היישוב, וגם לא דרשה לעצמה עמדה ומעמד. היא חלק מאותם חיילים אלמונים שאפשרו את האחיזה במקום ואת הקמת הקיבוץ והמדינה. אני מקווה שהקיבוץ יהיה ראוי להיות יד זיכרון לה ולחבריה מאותם הימים.

אסתר זכורה לי כאשה רצינית, חרוצה ועניינית. שנים רבות היא התגוררה בבית הסיעודי, ולאט לאט נעלמה מעינינו, כשהיא זוכה לטיפול מסור ולליווי צמוד של בני משפחתה עד הסוף.

יהי זכרה ברוך!

איציק כהנא

אמא

אמא אהובה ויחידה לנו ושלנו.

אמא דאגנית ואוהבת.

עד יומך האחרון שאבת זיכרונות מבית הוריך באורהייב שברומניה, עיר הולדתך שליד קישיניוב. התמוגגת מהשירים ביידיש מבית אמא שלך.

תשומת לב ודאגה תמידית היו לך למשפחת אחותך ולמשפחת אחיך. את בלה, אחותך הבכורה מקרית מוצקין, אהבת והערצת. את יחיאל אחיך הצעיר אהבת ודאגת לו כמעט כאם.

זיכרונות וסיפורים רבים יש עמי ממך, אך זיכרון יחיד ומיוחד לי ממקום עבודתך כ”תופרת סלונית”: אני, ילד נמוך בן עשר, עומד בסלון התפירה שלך כשראשי מגיע קצת מעל גובה שולחן התפירה הגדול. כידוע – אמא הייתה התופרת הסלונית בה”א הידיעה בקיבוץ, ותורות של נשות הקיבוץ (הבחורות, בשפת המקום) עמדו אצלה לתפירת שמלת חתונה, שמלת קיץ, חליפות, ז’קטים ועוד. אני, כילד קטן, עוקב פעור פה (פעור גם בגלל בייגלה שהייתה שומרת עבורי) אחר אמא הנוהגת כמלכה בממלכתה – ממלכת הסלון. אמא נותנת הוראות והנחיות: “את צריכה לרזות”, “המחשוף גדול ולא מתאים”, חזרי פעם אחרת עם נעליים מתאימות”, ועוד. כך הייתה אמא מחליטה מה הולם למה ולמי. היא הייתה מתכננת ומוציאה לפועל את גזירת הבד כך שלא יבוזבז אף ס”מ לחינם, כי להווה ידוע שבגזירת הבד ביקר סוף מעשה במחשבה תחילה.

במשך עשר השנים האחרונות – כל ערב נפרדים היינו ממך בנשיקת לילה טוב ולהתראות מחר. כך הצטרפו פרידות אלה למסכת הפרידות שלך:

· פרידתך מאמא שלך בנפנוף מטפחת עם נסיעתך ברכבת מקישיניוב בדרכך ארצה בשנת 1936, אמך שממנה ירשת את הדאגה והסדר הטבועים בך עמוק.

· ובהמשך – פרידתך מאביך בנשיקה, על עלייתך לאנייה שתוביל ארצה בנמל קונסטנצה. אבא – שלדבריך היה ההיפך מאמא, אבא מתבדח שאוהב לתת עינו בכוס.

· אחר כך אני זוכר את פרידותינו בבתי הילדים של הלינה המשותפת, שהיה בהן תמיד מן התכיפות והחיפזון של פרידה כפויה.

· הפרידות יום יום אחר הצהרים, אחרי ארוחת ארבע קצרה, עם ירידתנו למוסד החינוכי.

· ושוב פרידות של הגיוס לצבא עם חופשות של סופי שבוע מעטים, כשהגעגועים הביתה החלו עוד לפני תום החופשה.

· והפרידה עם הליכתנו הפתאומית למלחמת יום כיפור, הפציעה והחזרה לצבא, שהייתה קשה לך מנשוא.

כל פרידה ואופייה. כל פרידה וגילה.

ולבסוף – הפרידות כל ערב ב”סביון”, שבהן את מבקשת כל ערב: לסגור תריס ווילון בקפדנות; לתפור כפתור חסר בציפת השמיכה (אני יושב לידך ומתרגל עם ערכת התפירה שלך את השחלת החוט בקוף המחט).

כל זה ב”סביון”, כשראייתך וכוחך תשו, אך את עומדת על דעתך בקפדנות ושימת לב לפרטים הקטנים.

נזכור אותך כאמא שנתנה לנו את כל שיכלה וידעה לתת: דאגה, אהבה ובית חם.

ילדותנו הייתה עשירה, חופשית ומאושרת.

חבים אנו לך ולאבא חוב שאין דרך לשלמו.

אוהבים אתכם.

נוחו יחדיו בשלום, כי טוב היה ויהיה לכם יחדיו.

רמי