30.12.1939 – 2.5.2024
בן זוג למאיה, אב למטע, גלית ואהוד.
נולד בתל אביב ב-30.12.1939,
נפטר ב-2.5.2024, כ”ד ניסן תשפ”ד
קבור בחלקה המזרחית.
אנו עומדים כאן היום, ליד קברו של פרויקה, כדי להספידו ולספר על חייו העשירים עמנו בשמיר. ולמרות שידענו כי מחלתו גוברת ושלא לעולם חוסן – בכל זאת מוזר ועצוב לחשוב על הקיבוץ ללא דמותו המיוחדת והחכמה.
פרויקה נולד להוריו, חיים ושושנה נוּדלמן, ב-30 בדצמבר 1939, בתל אביב. הייתה לו ילדות מאושרת בָעיר שרובה היה אז חול ופרדסים. כשהיא ציינה מאה שנים להיווסדה, הוא סיפר מזיכרונותיו: “בכיכר מסריק היה נטוע כרם גפנים גדול, שהגיע עד לכיכר רבין של היום. סוכת השומר עמדה במרכז הכרם … כל הרחובות היו רק חול וחול ובחצרות הסתובבו תנים. אנו הילדים פחדנו מהיללות בלילות, אך במשך היום התגנבנו כשועלים אל הכרם וטעמנו מהפרי”.
פרויקה הצטרף עם חבריו לתנועת השומר הצעיר, ושמר עמם על קשר גם כשיצא ללמוד בבית הספר החקלאי כדורי. בתום הלימודים הצטרפה קבוצתו לגרעין הראשון של חניכי התנועה ילידי הארץ שהשלים את שמיר ב-1957 – גרעין “תמיר”, שהביא לכאן רוח חדשה ורעננה וביסס פה מה שנקרא אז “חטיבה צעירה” תוססת ופעילה. כבר אז ניכרו בו הסקרנות והרצון לרכוש דעת, יחד עם עניין גדול בתופעה הנקראת קיבוץ ורצון רב לתרום לו ולתנועה. עוד בהיותו חבר צעיר בשמיר, בראשית שנות השישים, הוא גויס לפעילות פוליטית במפ”ם והיה פעיל ביישובי האזור. הוא התעניין במיוחד ביחסים עם שכנינו הערבים, במדינה ומחוץ לה, והתעניינות זו הובילה אותו ללימוד הנושא ולפעילות ארוכת שנים בחברה הערבית בארץ. לכל אורך חייו דאג מאוד לחלשים, והיה אוסף מזון ובגדים עבורם, ואפילו משחרר ממעצר כשהיה צורך.
פרויקה ומאיה הם מחברי גרעין “תמיר” שבחרו להישאר בשמיר. פה נולדו להם נטע, גלית ואהוד, ופרויקה – שעבד אז בענפי החקלאות וריכז את המטע, יצא ללימודי מזרחנות באוניברסיטת תל אביב, שהופסקו כשנבחר שוב לתפקיד בקיבוץ. בהמשך הוא היה מורה ורכז פדגוגי בעיינות ירדן, ואחר כך ניהל את המכון למזרחנות בגבעת חביבה וקידם אותו מאד. בין לבין נקרא שוב ושוב לפעילות במפ”ם ובקיבוץ הארצי.
לפרויקה היו תחומי עניין רבים ומגוונים. הוא היה איש משכיל, אוהב ספר, אמנות ורוח, שאהב מאד לחלוק את ידיעותיו עם אחרים וללמוד גם על הנעשה בעולמם. בספריה שמרו לו תמיד את ספרי העיון ה”כבדים” – היסטוריה, ספרות, פילוסופיה, מחשבת העולם – שאליהם היה שב וחוזר. הוא היה אדם רב-פנים, שכל ניסיון לאפיין אותו במילים ספורות נדון בהכרח לכישלון. בגיל צעיר נבחר למזכיר הקיבוץ, ואחר כך עוד פעם. היה חבר בוועדות רבות, ערך את עלון הקיבוץ והיה הרוח החיה באירועי תרבות – בכתיבה, עריכה או הנחיה. בעטו הקל כתב שירים, מקאמות, פיליטונים ומאמרים בעלוני הקיבוץ ובבמות אחרות, וכן הספדים יפים ופיוטיים על חברים שהלכו לעולמם.
פרויקה אהב את ילדי הקיבוץ, והם אהבו אותו. תמיד היה לו זמן לשיחה והתבדחות איתם, והוא התעניין במה שקורה להם ובחוויות הילדות והנעורים שלהם. הדור הצעיר תמיד הכיר אותו ושמר לו אמונים. נכדיו שלו אינם מתגוררים בשמיר, ברובם, אבל ב-2009 הצטרפה למשפחה בקיבוץ הנכדה גיא, בתה של גלית, שאיתה היה לו קשר קרוב ומיוחד.
רבים מהחברים הצעירים יותר בשמיר זוכרים היום רק את פרויקה המבוגר, כשכבר היה חולה ופחות פעיל. אך מי שהכיר אותו בימיו הטובים יודע עד כמה היה ברוך כישרונות, מעורב ומעורה בקיבוץ. גם כשחלה הוא לא ויתר על תחומי העניין שלו ועל ביטוי אישי שלהם, כולל הגינה הגדולה שמאחורי ביתו – חלקה גן פורח, חלקה חצר גרוטאות, חלקה במה ליצירות שנוצרו מפריטים שנזרקו על ידי אחרים – וכולה ביחד שיר הלל וביטוי לדמיון פורה ויצירתיות מתפרצת.
בשנים האחרונות ראינו איך גופו החסון של פרויקה שח, איך כוחו הולך ודל ואיך נחלש המרץ המפורסם שלו. אך רוחו הטובה, אף שהאפירה מעט, לא עזבה אותו עד שלא היה יכול יותר. נזכור את ימיו הארוכים והטובים, עם הבלורית, האופניים, הפעלתנות, הסקרנות התמידית ואהבת האדם. יחד עם מאיה, נטע, גלית ואהוד, הנכדים וכל בני המשפחה, אנו אבלים על הליכתו מאיתנו.
יהי זכרו ברוך.
