אריה פיצר

י”ד שבט תשל”ט – י”ח אדר תרמ”ה
5.3.1885 – 11.2.1979

אביהם של יניו פיצר ופנינה כהן.

נולד ב-5.3.1885, נפטר ב-11.2.1979.

אבא אריה פיצר,

בקיבוץ, כל מי שנשאל על אבא היה עונה: “אה, אבא פיצר? הוא אדם מיוחד במינו”. ואכן – אבא בלט בייחודו בכל סביבה שבה נמצא, בעיקר בשני דברים, סותרים כאילו. כמו למשל בשמיר: הוא קיבל את חוקי הקיבוץ כאילו הם שלו והשתלב באורח החיים כאילו מעולם לא חי בצורה אחרת. מאידך שמר על אישיות עצמאית ומקורית. בכל תהפוכות חייו (שתי מלחמות עולם, הגליה ועוד) שמר על זיקתו העמוקה לציונות ולארץ ישראל.

זכות הייתה לי להיוולד בבית אבי. בעיירה שבה חיינו היה אבא בין המשכילים, ובחוג ידידיו היו ויכוחים רבים בסוגיות בתורה ובתלמוד. אבא אהב חידודי מוח ואהב את משחק השחמט, שבו הצטיין באזור במשך תקופה ממושכת.

אבא מילא תמיד תפקידים לא-רשמיים בקהילה. כשנפלה מחלוקת בין שניים – אל אבא באו לבוררות. כשהיו מצרכים לחלוקה לעניים נתבקש אבא לעסוק בה, כי לא נמצא אדם חסר פניות, ישר ושומר על כבוד זולתו – יותר מאבא. הוא היה מתקומם נגד זלזול מכל סוג שהוא: זלזול בבני אדם, בערכים, ברכוש ובמיוחד בכבוד הזולת. אבא דחה תמיד בתוקף ביקורת קטלנית על אדם, כי לכל אחד מצא זכות כלשהי שאותה לעולם לא שכח להדגיש.

אבא לא היה עובר ליד אדם מבלי לברכו לשלום, או ליד ילד מבלי לפנות אליו בדברי חידוד ובדיחה. בהגיעו לקיבוץ הוא הרגיש מיד – למרות גילו הגבוה – כחלק ממנו. באהבה ואחריות, כמו חלוץ אמתי, השתלב בכל עבודה שנדרשה: בחצר, בגן הירק וראשון היה בכלבו, שם עבד בתנאים קשים אך בהתמדה ובמסירות משך תקופה ממושכת.

כשהייתה לי בעיה אישית – יותר מאשר לידידים ולמשפחה, הבאתי אותה אל אבא. בדרכו המיוחדת, ובמילים מעטות ושקולות, הקל עלי להבחין בין הבעיות האמתיות לאלה המדומות, בין הדברים שאוכל לשנות לאלה שעלי להשלים עמם.

אבא נולד במאה הקודמת, אבל לא היה כמוהו מעורה בחיי ההווה. עד יום מותו נהג לקרוא עיתון. כשנודע לו שפרס נובל לספרות הוענק ליצחק בשביס-זינגר, ביקש וקיבל לקריאה מיצירותיו, והוא בן למעלה מתשעים.

שאבתי כח מלוא-חופניים מחכמת חיים זו של אבא ולכן, למרות הפרשי הגיל אני חשה – ויודעת שכך אחוש עד סוף ימי – מיותמת.

פנינה