כ”א בסיון תשי”ג – י”א בתמוז תשמ”ד
4/6/1953 – 11/7/1984
בנם של דוֹני ווּמי, אח לאמרי ולרחל.
נולד בשמיר בכ”א בסיון תשי”ג.
נפל בי”א בתמוז תשמ”ד.
בן 31 בנופלו.
בני שלנו,
נער בהיר ונבון. עיניים גדולות, פקוחות לעולם הרחב – לקלוט עוד ועוד.
כבר מילדות – וכך גם בהתבגרות – שואף תמיד לחבוק עולם ומלואו, לטעום מהכל. נער מופנם ורגיש שאינו מגלה זאת ברבים, ובחברה שופע עשייה ויצירה.
בני – אהבת להיות עם עצמך, לנגן בגיטרה בשקט ולהאזין למוסיקה בשעות הלילה הקטנות. אהבת להתרועע עם אחרים – להכיר אנשים, לחוות אתם חוויות, להרגיש ביחד בלי מילים. קו של בדידות עצורה נושק לקו של איש-רעים, כזה שמארגן לחבר’ה שמח, ואפילו משמש כרב בחתונת זוג בעת סיור להקת הריקודים בארץ נכר.
כשרוני היית, בני. בתחומים רבים כל כך, בלמידה עיונית ובאמנות, בספורט, בריקוד, בנגינה, בשפות זרות, בהנדסה, בטייס ובמה לא? אך לא שקטת, לא די היה לך בכך. חיית חיים סוערים מבפנים, חיפשת, הרגשת כל כך הרבה שקשה להכיל.
ואהבה לנערות – נתת, והןרצו עוד. קצת עייפת לאחרונה ורצית כבר לבנות את ביתך, אבל לא הספקת…
והריקודים, והטיסה, מילאו את עולמך. לרחף מעל, להינתק מהקרקע, מההתלבטויות הרבות איך ואיפה לחיות. כן קיבוץ או לא קיבוץ? עדיין לא החלטת.
מוכן היית לנסות להתחייב – וכך הגעת ללימודי הנדסה.
שלושים ואחת שנים של אהבת חיים גועשת, שהחיים ממלאים בהן כל פינה.
רגיש, רגיש מבפנים – אך לא נותן שתיראה זאת עין זר. כך כל השנים, שכה קצרות היו…
הבנימין במשפחה היית לנו, בני.
המטוס נשבר בים – ואתה בו.
ואנו – לבנו נשבר בקרבנו.
לאבד אותך לעולמים…
יהיה זכרך ברוך, בני שלנו.
אחותך רחל
