בתיה קדמון

19.2.1923 – 7.11.2009

בת זוג למאיר. אם לרונית, אברי, זהר וזיווה.

נולדה בבולגריה ב-19.2.1923, נפטרה ב-7.11.2009.

קבורה בחלקה המזרחית בבית הקברות בקיבוץ שמיר.

בתיה לבית קמחי נולדה בבולגריה לאמה ולאביה בנימין ועלתה לארץ בפברואר 1948, בעלייה הגדולה של יהודי בולגריה. הייתה חברת שמיר מ-1950, ועבדה במטע, בחינוך ובמטבח. ב-1967 השתלמה בתפירה והחלה לעבוד כתופרת סלונית. היא הייתה חברה בוועדות רבות בשמיר, ביניהן ועדות החגים, התרבות, הקליטה, החינוך, המוסד החינוכי והוועדה הפוליטית, וכן ריכזה את ועדת הקשישים והייתה מרכזת “סביון” בתחילת דרכו.

אמא שלי

המיטה שלך ריקה עכשיו.

סוף מסע ארוך שזימן לך תלאות רבות. מהילדות הענייה, הרחוקה והיחפה, שעשתה אותך רעבה תמיד לחום שיעטוף את רגליך ואת כולך ויקשור אותך אל קרקע בטוחה ומצמיחה, דרך נערוּת של הינתקות מעולם הגולה הבולגרית והקשרים הישנים אל טרשי הבזלת הקרחים של גבעות שמיר, תוך התמסרות מוחלטת לקבוצת אנשים קטנה בסוף העולם, שראתה את עצמה שליחה של רעיון גדול.

רעיון של תחייה בסוף העולם. רעיון שדרש התמסרות מוחלטת וויתור מוחלט על רצונות קטנים ומשאלות גדולות, ויתור מוחלט על החופש להיות את, בלי לעשות חשבון, כי החשבון תלוי ועומד, החשבון הגדול של עם שקם מחורבותיו. והעם הזה מבסס לו אחיזה לחיים חדשים שגבולותיהם נקבעים על ידי הקבוצה שלך ומאות קבוצות נוספות שעולות אל קצות הארץ, אל טרשים ורוחות, כדי לתקוע יתד.

כמה כאב היה ביתד הנתקעת. כאב שעבר גם אלי.

והיו גם רגעים של אור כואב, כמו אותו הרגע ששברת מוסכמות ובאת לעזור לי מול הצקות הילדים, וחטפת וחטפתי אתך את ההשפלה מול הילדים: מה פתאום את מתערבת?!

להורים אסור לבוא לבית הילדים גם לא כשהילד זקוק באופן נואש להגנתם. זה היה אור כואב.

והיו רגעים של אור נטו שלך כאדם, כאשה, כאם, כחברת קיבוץ. ונגוהות של אור על הזכות הגדולה להיות שותפה לדבר העצום והנפלא והמסובך הזה, שאולי הקדים את זמנו – הקיבוץ, על כל המחירים ששילמנו.

פיוס ואהבה מילאו אותך, מילאו את כולנו, כשסבנו אותך בשנה וחצי האחרונות לחייך. זכות גדולה הייתה לנו להיפרד כך, בנועם, בשקט, בחמלה ובאהבה גדולה.

ובעצם לא נפרדנו.

המיטה שלך ריקה עכשיו, נכון. אך הבית שלך שנמצא בתוכי ובתוך כל אחד מאתנו – מלא וגדוש. מלא וגדוש. ואת אתנו ואתי, ואני אתך עד שניפגש.

תודה עמוקה למרפאה הנפלאה שלנו, ובמיוחד ליפה שהפכה לבת בית אצלנו.

ולאנשי ההוספיס וקודם כל לליאורה, שעושים עבודת קודש במסירות ובחמלה, על שעטפתם אותנו, כולכם, בכל כך הרבה חום, והייתם עם אמא ברגישות, ועדינות, וטוּב. כתובת, וגשר, ויד חמה. התברכנו כקהילה באנשים נפלאים.

אני רוצה גם להודות לאיש נפלא ויקר שהוא גם רופא דגול, שטיפל באמא במסירות והיה פנוי בשבילנו תמיד, האיש העסוק הזה, שנלחם על חייהן של המוני נשים – ד”ר אטלס. הוא אחד ויחיד.

ותודה לסביטה שסעדה את אמא שלנו בחודשיה האחרונים והמתיקה את ימיה בדאגה וחמלה אין קץ.

רונית, בשם משפחות קדמון וצור