דב (דוּבינא) שוורץ

י”א בחשוון תרצ”ז – ט’ בחשון התשס”ה 
27.10.1936 – 24.10.2004 

חבר קבוצת “ארז” וגרעין “אשד”.

נולד ברומניה בי”א בחשוון תרצ”ז, 27.10.1936,

נפטר ב-24.10.2004.

קבור בחלקה המזרחית בבית הקברות בקיבוץ שמיר.

דובינא נולד ב-1936 ברומניה, ועלה ארצה ב-1954 עם הוריו, שקבעו את מעונם בקרית שמונה כדי להיות קרובים לבנם היחיד, שלא החמיץ הזדמנות לבקרם. בתום שירותו בנח”ל הגיע לשמיר יחד עם חברי קבוצת “ארז” שהתחנכה בקיבוץ במסגרת עליית הנוער. הוא הצטרף לענף המטע ועבד בו שנים רבות, בעיקר כרסס בריסוסי לילה. בסיום עבודתו שם עבד כנהג בית ובמפעל האופטיקה. בשנות עבודתו האחרונות היה נהג ה”קושמן”- כלי הרכב החשמלי שהסיע חברים מבוגרים ברחבי הקיבוץ

דובינא היה איש ביקורתי בענייני הקיבוץ והארץ, ולא היסס להביע את דעתו בקול על מה שהיה בעיניו לא תקין.

בדידותו הייתה המוטיב המרכזי של חייו ושל חייו בקיבוץ. הוא סירב להיעזר באחרים ולערב אותם בענייניו. לי זכור, משום מה, ערב “יצירה עצמית” שנערך בשמיר בראשית שנות השישים, ובו לפתע קם דובינא ודיבר שיר שכתב, שאולי היו עוד כמוהו. שוב, בלא סיבה סבירה, נחקקה שורה אחת בזיכרוני. השיר דיבר על אדם בודד על אי, וסיומו היה: “מתי יבואו אניותיי לכתתני?” כנראה שהזיכרון נובע מכך שלא שמעתי קודם לכן כל כך הרבה בדידות בשיר, ומכך שלמרות הבדידות הנשמרת שלו – רצה האיש מוצא ממנה.

אך כך גם היה האיש: בודד בחיים ובודד מתוך הכרה. גם בחודשי חייו האחרונים סירב לקבל את עזרת שכניו ואנשים נוספים, עד שממש לא הייתה לו ברירה.

יהי זכרו ברוך!

איציק

על דובינא

דב, חברנו, נולד לדור שאלוהים הסתיר ממנו את פניו. הוריו נעקרו עם כל יהדות רומניה, והגיעו ארצה בגיל מבוגר. הם לא יכלו לתת לבנם את ההגנה והטיפוח שכה נזקק להם, וכמאמר הימים ההם “שלחו אותו לקיבוץ”.

אתה, דובינא, חיית בינינו כעוף מוזר ורגיש, מסוגר בעצמך וזהיר כלפי העולם הסובב. ראיית עולמך הייתה מיוחדת ושונה משל רבנו, אבל אנו קיבלנו אותך תמיד כחבר, כאחד מאתנו, כמי שהנך. את דרכך בעבודה התחלת במטעים, וזכור לי שיר שחיברו לכבודך חניכים במחנה עבודה תנועתי, בעקבות הרושם שעשית עליהם. בהמשך עברת לעבוד במפעל האופטיקה, שם השגחת שנים רבות על התנורים, גם בשעות אחר הצהרים והלילה. בשנים האחרונות, לפני פרישתך לגמלאות, עבדת כנהג בית ונהג בריאות.

לא הכרנו את עולמך הפנימי, אך ידענו שאתה קורא שירה, וגם כותב שירים. היית אדם טוב לב, צנוע, איש ידידותי ושכן טוב. עזרתך לשכנים הייתה מובנת מאליה, אך לעצמך לא ביקשת עזרה.

השנים שחלפו לא היטיבו עמך, ונראה שמתישהו התייאשת מהשאיפה להשיג יותר מהחיים שהיו מנת חלקך. הלכת והסתגרת, התרחקת מאתנו והפסקת לבוא להתכנסויות חברים. התכנסת בקליפתך שהלכה ועבתה, הלכה ונסגרה.

כשחלית – סירבת לשוחח על כך, אך כנראה שידעת לאן תוביל אותך המחלה והחלטת להגיע לסוף בלי בתי חולים ופרוצדורות רפואיות. בחרת לדעוך בביתך. בחרת במוות בכבוד.

תה מנוחתך עדן וזכרך ברוך!

משה מירון, גרעין “אשד”