דוד רוזן

י”ז בטבת תרע”ה – כ”ז בכסלו תשנ”ד
3.1.1915 – 6.11.1993

בן זוג לשרה, אב לערגה ויעקב. ממייסדי שמיר.

נולד בבלצי שבבסרביה בי”ז בטבת תרע”ה, 3.1.1915,

נפטר בכ”ז בכסלו תשנ”ד, 6.11.1993.

קבור בחלקה המערבית בבית הקברות בקיבוץ שמיר.

דוד נולד להוריו צפורה ויעקב רוזנבלום, שנדדו עם ילדיהם בזרם הפליטים מהאזורים מוכי התהפוכות והפוגרומים של אוקראינה, והגילו לבלצי שבבסרביה. משפחתו קיפלה בתוכה נתח מההיסטוריה של יהדות מזרח אירופה, וחייה למודי התלאות והסבל עיצבו את אופיו של דוד ואת גישתו הפרקטית, שהדריכו אותו בהמשך דרכו. לכך נוספו ערכי “השומר הצעיר”, שאליה הצטרף בגיל 12. מגיל צעיר עבד קשה, מה שלא גרע מפעילותו בתנועה וממאמציו לרכוש דעת. הייתה בו יכולת מפליאה לגבור על קשיים, והוא הפעיל אותה לאורך כל חייו.

עם בואו לקיבוץ ב-1937 בעבד בנמל חיפה ובמפעל “נעמן”, ויזם את המפעל התעשייתי הראשון בשמיר – הרעפייה – שבה עבד בחריצות בייצור הרעפים וכיסוי הגגות.

עם המעבר לברגיאת החל דוד למלא שורה של תפקידים כלכליים: גזבר ובא-כוח הקיבוץ, פעיל בקואופרטיב הגליל העליון, מרכז דפוס “על המשמר”, גזבר הקיבוץ הארצי ומזכיר שמיר. בכל מקום גילה יוזמות, השקיע מרץ וכושר התמדה, וזכה בהערכה. המאפיין אותו ביותר בפעילותו ובחיי היום-יום היו המעורבות והאכפתיות שלו למתרחש סביב, בכל פרט קטן וגדול. קוממו אותו רשלנות ובזבוז. עם שובו הביתה עבד במפעל האופטיקה והתמיד בו בעקשנות, למרות מחלותיו הקשות, עד הסוף.

את שרה רעייתו נשא דוד זמן קצר לאחר בואו לשמיר, ומצא בה עזר נאמן כנגדו. היא עודדה אותו בדרכו למרות העול שפעילותו, שהייתה כרוכה בהיעדרות מהבית, העמיסה עליה. דוד העריץ את ערגה וקובי ילדיו, שמח עמם בכל שמחה וכאב עמם את כאבם. אהב את נכדיו, ומה מאושר היה כשראה את נינו!

דוד ראה חובה לעצמו לחפש את קרוביו שנותרו אחרי השואה בברית המועצות, והצליח להעלות ארצה את אחיותיו ובני ביתן ולדאוג לקליטתם.

מותה של שרה היכה אותו קשות, ולמרות תמיכת ילדיו ומאמציו להמשיך כרגיל – לא האריך ימים אחריה. חייו נגמרו לפתע, בביתו, ביום שבת נאה.

יהי זכרו ברוך וצרור בזיכרונות המקום!