2.6.1931 – 1.7.2023
בן זוג לרוזלין, אב לגיל, ניב ואילן.
נולד בבולגריה ב-2.6.1931, נפטר ב-1.7.2023.
קבור בחלקה המזרחית.
לדווידק’ה,
התאספנו כאן לחלוק כבוד אחרון לחברנו היקר דווידק’ה אדוט, שנפטר לאחר חיים ארוכים ומלאי עשייה. בשנותיו האחרונות הוא היה חולה ונאלץ להסתמך על אחרים, מה שציער אותו מאד, אבל בימים אחרים הוא היה דווידק’ה התוסס, השמח, שידו בכל, אדם מלא תושייה ויוזמה, אי של יציבות ותמיכה במשפחתו, במקומות העבודה שלו ובמדינה שכל כך אהב.
דווידק’ה נולד ביוני 1931 בעיר פלובדייב – Plovdiev שבבולגריה, להוריו מאיר וסולטנה. הוא למד בבית ספר עברי ובגימנסיה, וגדל בתקופה האפלה של מלחמת העולם השנייה והשואה. כילד נועז ובעל תושייה הוא סייע למשפחתו באותן שנים וגם עזר למחתרת הבולגרית. משפחתו שרדה, והוא הצטרף לתנועת השומר הצעיר ויחד עם קבוצתו עלה לארץ באניית מעפילים שנתפסה על ידי הבריטים. המעפילים נשלחו לקפריסין, ובהמשך קיבלה הקבוצה אישור עלייה. ב-26 באפריל 1948 הם היו בדרכם לשמיר, כשנודע להם על הכרזת המדינה. לקיבוץ הגיעו, כ”השלמה הבולגרית” או “הבולגרים”, בימי ראשית הקרבות של מלחמת העצמאות.
אחרי שהגרעין השתחרר משירות בנח”ל שב דווידק’ה לשמיר עם חבריו. כאן היה ממייסדי ענף המדגה ואחר כך עבר לעבוד במטע. בהמשך השתלב באופטיקה, שם עבד עד ליציאתו לפנסיה. הוא היה מעורב מאד בחיי הקיבוץ, ובין השאר היה מהרב”שים הראשונים של שמיר, וגם המשיך לשרת במילואים עד גיל מבוגר.
דווידק’ה ידע ליהנות מהחיים, ובעוד שחבריו התחתנו והקימו משפחות, הוא רקד במסיבות והכיר למתנדבות את חיי הקיבוץ… בגיל מבוגר יחסית פגש את רוזלין ז”ל, מתנדבת צעירה ויפה שעבדה אתו במטע. למרות הפרש הגילים ניצתה ביניהם אהבה גדולה, והם נישאו והקימו משפחה יפה ומלוכדת, שבמרכזה הבנים האהובים גיל, ניב ואילן. דווידק’ה אמר אז שלקח לו אישה צעירה כדי שתטפל בו לעת זקנה, אבל הגורל רצה אחרת והוא והילדים נאלצו להיפרד מרוזלין הרבה לפני זמנה. דווידק’ה מעולם לא הפסיק לאהוב אותה, ומאז פטירתה היו הילדים מרכז עולמו. הוא טיפל בהם באהבה גדולה ומתוך מחויבות מוחלטת, וזכה לראותם הופכים לאנשים מוצלחים ולבעלי משפחות חמות. בשנותיו האחרונות הם טיפלו בו באהבה גדולה וסייעו לו להזדקן בכבוד.
עם הבנים, הכלות, הנכדים וכל המשפחה אנו אבלים על לכתו של דווידק’ה, אחד מהחברים המסורים והמיוחדים שהיו שותפים לבניין הקיבוץ. נזכור אותו כפי שהיה בשנותיו הטובות והארוכות – אכפתי, שמח, איש רעים להתרועע ואב נפלא.
יהיה זכרו ברוך.
אבא,
אם היו מספרים לסבא מאיר, לפני 92 שנה, שהבן שלו דוד, שזה עתה נולד יקבר כאן בארץ ישראל, במדינת ישראל, בקיבוץ שבנית, איש לא היה מאמין.
אבא,
נולדת פג. בקופסת הנעליים, עטוף צמר גפן, היית שורד כבר מיומך הראשון.
סיפור חייך שלוב בסיפורם של הקיבוץ, העם והמדינה.
ילד קטן, גדלת בתקופת השואה. קטן, אבל מלא באומץ ותושייה. כילד כבר היית אחראי על תפעול החנות של סבא כשאסור היה לו לצאת לעבודה. בלילה, פיזרת כרוזים והברחת אוכל לפרטיזנים הבולגרים.
כשאספו את כולכם לקראת המשלוח למחנות ההשמדה, חמקת דרך הגדר ורצת הלוך וחזור לעדכן את החלק של המשפחה שהצליח להתחבא.
אבל, הבולגרים כמו הבולגרים לא הבינו מה הבעיה איתנו היהודים ובאחת הפעמים הבודדות של המלחמה ההיא המשלוח נמנע.
משם למדת, ולימדת אותנו להיות קודם כל בני אדם. שאנשים ותכונות אנושיות מתקיימות בקרב כל אדם בכל העולם.
נער צעיר, עלית בלילה בהיחבא על אוניית מעפילים עם קבוצת השומר הצעיר. בדרך הייתם צריכים לחטוף את המדריכה מביתה שכן הוריה סירבו לה.
באוניה הקטנה והצפופה חציתם את הים הגדול עד שהבריטים עלו על עקבותיכם ועצרו אתכם. במעבר לאוניית המעצר הגדולה התיק שלך נפל לים. חסר כל הגעת לקפריסין למחנות המעצר. בהמשך הקבוצה קיבלה אישור עליה ועליתם למחנות העולים בנתניה משם עשיתם את הדרך לכאן לשמיר.
בדרך, כשהגעתם לעצירה בטבריה הכריזו על הקמת המדינה. רקדתם עם הורה ברחובות כאשר מצידה השני של הכנרת כבר נשמעו הקרבות ואמבולנסים עם פצועים החלו להגיע.
הגעתם לשמיר – הגרעין הבולגרי, נגמר שלב הגלות מתחיל שלב של בניה והתקומה.
עם רובה קרבין ארוך יותר ממך, נער צעיר בין הקוצים הולך בלילה חשוך במשעול לעמדת השמירה.
היית צעיר מכדי להתגייס להגנה ומצאת את עצמך שומר על הקיבוץ. שוב רץ להעביר הודעות הפעם בין הכוחות והעמדות.
התגייסת למחזור הראשון של הנחל כשבנים ובנות יחד לא הייתה שאלה אלא כורח מציאות, חוסר ברירה.
התגאית מאוד שלחמת בכל מלחמות ישראל ושרתת במילואים עד גיל 55.
גבר צעיר, היית שובב לא קטן אהבת את החיים, לבלות לרקוד ומיצית אותם עד תום. התחתנת בגיל מבוגר, עם אמא רוזלין זיכרונה לברכה, שעוד רגע תקבר כאן רגע ממש לצידה, והייתה צעירה ממך ב-20 שנה.
כשאמא רצתה להתחתן ביקשת ממנה שתחזור למשפחה באמריקה לתקופה, שתחשוב ותחליט ותדע שהיא בעצם בוחרת בשלושה – בך, בקיבוץ, במדינה.
האהבה ביניכם הייתה גדולה וכך המשכת לאהוב אותה עד יום מותך. היינו משפחה אוהבת שלמה ושמחה.
אבא, טיפלת בנו במסירות עצומה. לא נשבר, תמיד חזק, תמיד יציב, יודע מה נכון ויודע לקבל החלטה.
שם למדנו ממך מהי מחויבות מהי אהבה אמיתית ואיך לאהוב משפחה.
מכאן הפכנו אנחנו להיות כל עולמך. הקפדת על כל פרט בחיינו ולא היית שם שום הנחה.
כילדים ונערים עבדנו איתך במטע. לימדת אותנו חריצות, עצמאות, תושייה ועשייה מוקפדת מתוך כוונה ומחשבה.
הקפדת על הלימודים, על התנועה, שנהיה קרובים, שנהיה קרביים ושנלמד רק בטכניון הנדסה.
היית שם בשבילנו בכל שלב והיית גאה. ראית בהצלחתנו הצלחה שלך.
לימדת אותנו לחשיבה עצמית, לגבש עמדה, להגיד את דעתך גם כשאינה פופולרית ויש מחיר בצידה. את מה שאתה אומר תעשה, ובצורה הכי טובה.
לימדת נחישות משמעת עצמית לא לוותר ולא להישבר. לימדת יושרה.
לימדת אהבה.
יצאת לפנסיה, ראית אותנו מתפתחים מקימים משפחה נולדו לנו ילדים נפלאים והתמלאת שמחה וגאווה.
בשנים האחרונות הייתה לנו הזכות להחזיר לך קצת, הפעם אנחנו מטפלים בך.
גם בימים האחרונים היית צלול וחזק בדעתך, ידעת לאסוף אותנו סביבך, לסגור מעגל להיפרד, לראות אותנו יחד ולתת הוראה אחרונה.
נפרדת מאיתנו בתחושת השלמה וגאווה על הבית, על הארץ, הקיבוץ ובעיקר על המשפחה.
תודה אבא, תנוח בשלום על משכבך.
אנחנו אוהבים אותך מאוד מאוד, תסתכל עלינו ותראה אותך.
גיל, ניב ואילן
