26.9.1920 – 7.10.2011
בת זוג ליוסף. אם לאורה, מיכל ואילן. ממייסדי שמיר.
נולדה בקישיניוב שרומניה ב-26.9.1920,
נפטרה ב-7.10.2011.
קבורה בחלקה המזרחית בבית הקברות בקיבוץ שמיר.
דורה נולדה בקישיניוב שברומניה ב-1920, ובנובמבר 1940 עלתה ארצה עם חבריה לתנועה והצטרפה מיד כחברה לקיבוץ שמיר.
בקיבוץ עבדה במחסן הבגדים, ובהמשך השתלמה במקצוע האחיות בבית החולים “השרון” בפתח תקווה. היא עבדה שנים במרפאת הקיבוץ כחלק מהצוות המיתולוגי שכלל את סוזי עופר, אסתר חודס ובהמשך גם מיה. מילאה תפקידים שונים בוועדות החברים, הבריאות, המינויים והחינוך, והייתה חברת הוועד המפקח המחוזי של קופת חולים.
דורה הייתה אחות בית הספר בשמיר בשנותיו הראשונות, ופיקחה יחד עם הצוות החינוכי על בריאות הילדים. באחד מדיווחיה בעלון הקיבוץ כתבה כי “בתקופה האחרונה, באחד מהקונגרסים של הרופאים, הגיעו למסקנה, נוסף לבדיקה הרפואית, שיש לשים דגש גם על ההיגיינה הנפשית של הילד. השגחה כזו תבוצע על ידי גורמים פדגוגיים, רופא ואחות בית הספר”. דורה אמצה רעיון זה עוד בראשית דרכה כאחות בית הספר, כשהיא מוצאת לה את דרך העבודה המתאימה לה.
כשסיימה את תפקיד רכזת מחלקת הבריאות של הקיבוץ הארצי התראיינה דורה לעלון הקיבוץ וספרה על בעיות שונות בהקשר הבין-קיבוצי, כמו תקנון זכאות וזכויות החבר בקופת חולים ומשרד הבריאות, או כמו זכויות האחיות בקיבוצים, בקופת חולים ובמשרד הבריאות, וכמו בניית מבנים רפואיים בקיבוצים, השתלמויות ותקציבים, ועוד.
יחד עם יוסף הקימה דורה משפחה בשמיר ונולדו אורה, מיכל ואילן.
יהי זכרה ברוך!
אמא,
כשחזרתי ממך ביום שישי לפני שבועיים עוד היית בחיים. היה לי קשה. ראיתי אותך במיטה, מכווצת. נושמת בקושי וגופך כמעט ללא תנועה. מעולם לא האמנתי שאראה אותך במצב כזה. נראה היה שאת סובלת, גופך נאבק על חייו.
כל שיכולתי היה ללטפך, לרכך את המאמץ, להרגיע את העור ולרפות את השרירים. הייתי רוצה להמשיך כך ללא סוף, כי המראה הזה שלך כל כך שאב אותי להיות לצדך, לא להניח לך להישאר לבד. אין חוסר אונים גדול מזה. הייתי צריכה לעזוב אותך ולנתק את עצמי מהרגש ולחזור אל חיי, לצאת מדממת חדרך אל היום יום.
כואב לקבל שהגעת למצב כזה וכואב היה להיפרד ממך, כבר לפני חודשים רבים, כשאת למעשה עדיין בחיים.
חיים. מה הם החיים? חייך היו מלאים בעשייה ורגשות, בנתינה והתמסרות, בלמידה והקשבה. עולים בי כרגע כמה דברים כהבזקי אור של זרקורים המשאירים בי ממך, ניחוח של אמא, אשה ודמות.
אהבת פרחים ואהבת יופי. היו לך תמיד בגינה גרברות, כלות פורטולקות, ונדמה לי שגם אמנון ותמר. גם ורדים גדלו בגינתך בשנים האחרונות, וכל חורף היית גוזמת אותן לשנה הבאה.
סרגת לנו סוודרים יפים, צבעוניים, ואחר כך עשית זאת גם לנכדים. העוגות והעוגיות שלך – טעמן עוד בפי. הן היו עשירות כל כך, מתוקות או מלוחות, תמיד מלאות ארומה.
זכור לי שיר ערש שהיית שרה לי – “נומי נומי נומי נים, מזמרים העננים”. אני עדיין שומעת את קולך החם כדם, מזמר לי.
אבל החותם העיקרי שלך, דומני, היה היותך אחות בקיבוץ. מסורה, מעמיקה, בעלת יושר מקצועי ונותנת שירות בלב שלם לכל אדם באשר הוא אדם. היית לי לדוגמא. למדתי ממך. הייתי יושבת במרפאה ומסתכלת איך את מטפלת באנשים, איך את מדברת אליהם, איך את מחייכת, מרגיעה ומתחשבת. אני עדיין רואה בעיני רוחי את החיוך שלך.
חיים ארוכים כשלך הם מסכת מורכבת שקשה לסכם אותה או לסרוק את כולה ברגעים אלה. אני שקטה שבערוב ימיך, כשנשארת בלי אבא ואחר כך כשלקתה בריאותך, היה לך הקיבוץ, שכה התמסרת אליו, בית חם ותומך ומקור לגאווה וביטחון. הטיפול ב”סביון” העניק לך חום, אהבה, כבוד ומרפא, ואנו המשפחה ידענו שאת בידיים הטובות ביותר שיש.
חייך באו לסיומם. נוחי על משכבך בשלום, יקרה שלנו.
נומי נומי נים, אמא.
מיכל
