דינה פינצי

10.1.1912 – 17.11.2007 

אמה של חברתנו סימה יגר.

נולדה בסראיבו שביגוסלביה ב-10.1.1912, נפטרה ב-17.11.2007.

קבורה בחלקה המזרחית בבית הקברות בקיבוץ שמיר.

אמא נולדה בסראיבו ב-1912, ונפטרה בת כמעט 96. היא הייתה בתם של לאה יוצחק קביליו – משפחה יהודית מסורתית ששמרה שבת וציינה את חגי ישראל ומנהגיו. בבית דיברו וזימרו בלדינו.

בקיץ 1914 נרצח בסראיבו פרנץ-פרדיננד, יורש העצר האוסטרי, וזו הייתה כידוע העילה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. סראיבו של אותם ימים השתייכה לקיסרות האוסטרו-הונגרית, והאב גויס מיד ונשלח לחזית האיטלקית.

בסראיבו נשארה האם הצעירה עם שלושה ילדים רכים. מרוב דאגה וצער היא נמצאה בבוקר ללא רוח חיים, כשהיא משאירה אחריה שלושה יתומים קטנים לבדם. המשפחה המורחבת טיפלה בילדים עד לשובו של האב. מאוחר יותר הקים האב משפחה חדשה ונולדו לו ילדים נוספים. וכך, בהיותה נערה צעירה מאד, עברה אמא להתגורר בבית דודותיה, שהיו בעלות סלון תפירה ידוע בעיר בסגנונו ואיכותו. כאן קיבלה את המורות שלה לחיים, שהעניקו לה אהבה וגם מקצוע, אותו מקצוע שעזר לה בכל מקום שאליו הובילו אותה חייה.

ב-1934 נישאה אמא למוריץ אלטרץ, אבא שלי. ב-1936 נולדה הבת הבכורה לאה ז”ל. אחרי 4 שנים נולדתי אני. חיינו חיים טובים ונעימים עד ששוב פרצה מלחמה ושיבשה הכל – מלחמת העולם השנייה.

ב-1941 נכנסו הגרמנים ליגוסלביה. אבי דאג לשלוח את אמא ואותנו, הבנות, בעזרת מלווה ובאמצעות התעודות שלו, למקום מבטחים ראשון, משם המשכנו לאיטליה. אבא נתפס יומיים מאוחר יותר בתחנת הרכבת בסראיבו והוסגר על ידי משתפי פעולה לידי הגרמנים. סופו – הוא נספה המחנה הריכוז הידוע לשמצה יאסנוביץ’ שבקרואטיה.

ארבע שנים נדדנו באיטליה בימי המלחמה. אמא השיגה מוצרי מזון, שהיו יקרים מפז, תמורת עבודות תפירה. בכל זמן שהותנו באיטליה עזרו לנו איטלקים טובי לב, אך נעזרנו גם בתושייה והגבורה של אמא, שבזכותה ניצלנו כמה פעמים.

בתום המלחמה, ב-1945, הגיעו אלינו ידיעות מהימנות כי אבא אינו בין החיים. אמא החליטה שעולים לארץ-ישראל. פגשנו חיילים מהבריגדה היהודית שעזרו לנו, וכעבור המתנה של כמה חודשים הפלגנו במשחתת בריטית והגענו ארצה בדצמבר 1945.

תחנותינו בארץ היו אלה: מחנה שער עלייה, בנימינה, אפיקים. באפיקים הייתה לאמא בת דודה, לאה רימון ז”ל, ואפיקים זו הייתה נקודת ציון חשובה בחיינו. חיינו שם כמה שנים. אמא עבדה בכל מקום שהיה נחוץ, הסתגלה לתנאים ולחום של עמק הירדן ואף פעם לא התלוננה. תוך כדי שהותנו שם פרצה מלחמת העצמאות וחווינו את הפינוי לחיפה יחד עם כל ילדי הקיבוץ.

ב-1949 הכירה אמא את אברהם שזה לא מכבר עלה ארצה – חזר מהפרטיזנים עטור אותות וסיפורי גבורה. הם נישאו ועברו לירושלים. לאחר 21 שנים של חיים משותפים נפטר אברהם, ואמא שוב נשארה לבד. בשנים ההן אחותי חלתה ואמא טיפלה בה כחמש שנים עד פטירתה, בה ובנכדתה האהובה דגנית.

מאוחר יותר החזיר בגורל את אמא לאפיקים. היא חיה של 11 שנים, ושוב נסגר פרק. בשנת 1985 הגיעה אלינו לשמיר. כאן הספיקה לעבוד שנים במתפרה ולהזדקן לאט בקרבתנו בצעדים זהירים ומדודים, בצניעות ובאצילות. היא זכתה לארבע נכדים, 13 נינים ושלושה חימשים.

אמא חייתה תמיד בהרמוניה עם עצמה, ועשתה תמיד את מה שבסופו של דבר ידעה שהוא הנכון. במקום שבו נפגשים יושר אישי ותואם, שם נמצאת שלוות נפש אמתית.

אמא לא הרבתה במילים, אך היו לה חכמת חיים, סקרנות וערנות לסביבה, ואהבה ליופי. היה לה חוש הומור דק שלא אבד לה עד יומה האחרון. בשנים האחרונות הרבתה לשבח, להלל ולברך את כל מה שראו ענייה: על כל פרח, על כל עלה, על כל ענף שנע ברוח… למדנו ממנה המון, ואנו נפרדים באהבה גדולה.

בתך, סימה