יחזקאל בן זאב

ט”ו בסיון תרע”ה – ג’ בטבת תשמ”ז 
28.1.1915 – 4.1.1987 

בן זוג לאסתר, אב לגיורא ורמי. ממייסדי שמיר.

נולד בטירגומורש שבטרנסילווניה בט”ו בסיון תרע”ה, 28.1.1915,

נפטר ב-ג’ בטבת תשמ”ז, 4.1.1987.

קבור בחלקה המערבית בבית הקברות בקיבוץ שמיר.

יחזקאל לבית זף נולד ב-1915 בתוך הקהילה היהודית השורשית-קנאית של העיר טירגומורש בטרנסילבניה. את חינוכו הראשון קיבל ב”חדר”, שם גודל לתורה ולמעשים טובים. ואכן – ביחזקאל נשמרו וליוו את חייו סגולות כרמו התלהבות כמו-חסידית, צימאון לתורה ולמעשים טובים – אך הכל לפי הפירוש החדש מבית מדרשה של תנועת “השומר הצעיר”, שאל הקן שלה בעיירתו הצטרף. הוא התווכח בלהט ובעקשנות עם אביו הרב, ועמד על זכותו להתחנך ולחנך בקן ולהגשים את חזונו. בעלותו ארצה הצטרף לגרעין הראשון של קיבוץ שמיר.

יחזקאל דבק בעבודה בעקשנות, וראה בה ערך עליון. אחרי שעבד בנמל ובסלילת כבישים, התמלאה נפשו והוא החל לעבוד בחקלאות, בנטיעת כרם ראשון ומטע נשירים בקרקע הטרשית שבהר, שבסיקולה השתתף. בעבודה זו התמיד כמעט עד סוף ימיו.

יחזקאל התמיד במעורבותו הפוליטית ועקב בערנות אחר המתרחש בעולם, בארץ ובקיבוץ. קולו כ”שומר הסף” נשמע לא אחת בשיחות הקיבוץ. אך קנאותו לעקרונות לא מנעה ממנו סלחנות לחולשות אנוש, ובעיקר – שמחת חיים. צחוקו המרטיט היה לשם דבר…

את עיקר חדוות החיים שאב יחזקאל ממשפחתו, שאותה טיפח עם אסתר רעייתו, ובה השקיע תבונה, מסירות ואהבה לרוב. גיורא ורמי בניו היו ראש דאגתו ומקור גאוותו, ולאחר מכן הכלות ובעיקר הנכדים. בימים שהיה לו נכד בכל גן וכיתה, הוא הגיע אל כולם בימי חול, בחגים ובמסיבות. המורות אהבו “לנצל” אותו בתחומים שונים.

בגיל שבעים, זמן קצר לאחר טיולו האחרון למחוז ילדותו, לקה יחזקאל בהתקף לב ובשיתוק. בכוח רצונו הצליח, להתפעלות כולנו, לקום על רגליו ואפילו להגיע לעבודה, אך לא לזמן רב. במאבק האחרון נוצח על ידי מחלתו.

לכולנו, חברי הקיבוץ, אבד חבר טוב ומסור, איש רעים להתרועע. אך מעל לכל יורגש חסרונו במשפחתו הענפה – האחים שאהב, רעייתו אסתר, הבנים, הכלות והנכדים.

יהי זכרו ברוך!