27.5.1935 – 14.1.2018
בן זוג לגילה, אב לעינת, מירב ואדווה.
נולד בעיר קושיצה, סלובקיה, ב-27.5.1935, נפטר ב-14.1.2018.
קבור בחלקה המזרחית.
יענקלה, חברנו היקר, הלך לעולמו לאחר שחלה בשנים האחרונות. הוא נפטר מוקף במשפחה גדולה ואוהבת. אנחנו נזכור את האיש הבריא והחסון שהוא היה במשך רוב שנותיו, איש שרק מעטים ידעו מה עבר עד שהגיע לשמיר ב-1949.
יענקל’ה נולד במאי 1935 בעיר השקטה והציורית קוּשיצֶה שבסלובקיה, בן יחיד להוריו אֶרְנָה וּוִיטֶק, ממשפחת בנקאים אמידה. בסלובקיה, שהייתה אז תחת השפעה הונגרית, הם חיו חיים טובים בחיק משפחה רחבה – סבים, דודים וחברים. עם פרוץ המלחמה וכיבוש סלובקיה על ידי הגרמנים התהפך הגורל בבת אחת. יענקל’ה היה אז בן חמש. אמו נפטרה ממחלה, אביו מת כשנלקח לעבודות כפייה, ושאר בני המשפחה נרצחו במחנות השמדה. הוא נותר לבדו וניצל על ידי ידידת המשפחה, אשה אצילה שאימצה וגידלה אותו יחד עם שתי בנותיה. כשנכלאו יהודי העיר לקראת שילוחם להשמדה הצליחה האם המאמצת להשאיר את משפחתה בבית, ובהמשך הם נלקחו לבית הסוהר המקומי. שם ישבו כמה חודשים עד שנשלחו לגטו בבודפשט. אמו המאמצת הצליחה, בגבורתה, להימלט מהגטו עם שלושת הילדים, ומצאה מקלט במנזר ששימש כבית יתומים. הם שהו שם עד לשחרור הונגריה על ידי הרוסים, ולאחר מכן חזרו לקושיצה. יענקל’ה חזר לספסל הלימודים והספיק לחגוג בעיר את בר המצווה שלו, לפני שעלה ארצה עם עליית הנוער.
לשמיר הגיע יענקל’ה עם קבוצת הנוער “ארז”. כאן סיים את לימודיו, התגייס לנח”ל ובהמשך נישא לגילה, שיחד אתה בנה לו משפחה יקרה ואהובה. הוא היה שנים רבות נהג האוטובוס של המוסד החינוכי, וכשסיים את התפקיד עבר לנהל את הכלבו בשמיר, גם זאת במשך שנים. יענקל’ה היה מעורב מאד בחיי הקיבוץ כחבר מזכירות וכיו”ר וחבר בוועדות שונות. בין השאר היה אחראי מטעם ועדת החברים על חלוקת פריטים שונים בימים שלפני ההפרטה, ניהל את החזקת דירות הנופש של הקיבוץ בערים וכן ניהל את “בנק” הזכאויות לנסיעה לחו”ל של החברים. “אני נהנה לעשות זאת”, סיפר בריאיון לעלון שמיר. “אני אוהב לתת עצות, לעזור לחברים ולהסתמך על הידע הרב שצברתי במשך השנים. החברים סומכים עלי”. זכורות לטוב הקרנות הסרטים השבועיות באולם האירועים, שהוא היה אחראי עליהן יחד עם דב סגל.
בתוקף תפקידיו היה יענקל’ה מעורב בהכנסת “תקציב כולל” לשמיר ובהנפקת כרטיסי אשראי לחברים, וכן בהבאת טלוויזיות צבעוניות לשמיר. עם זאת – כשהוחלט על ההפרטה הוא כתב בעלון על הצורך לאזן את פערי השכר בקיבוץ, “כי אחרת נעמוד בעתיד מול תהום חברתית ולא רק מול פער חברתי, שלדעתי רוב החברים אינם מעוניינים בו… קיבוץ שמיר חי בעבר בצנעה … וצריך לשמור על מצב זה”.
יענקלה היה אדם מעשי שאהב לנסוע ולטייל בעולם וידע ליהנות מהחיים. הוא הצליח להשאיר מאחור את חוויות הילדות הקשות ולהתמסר בכל כוחו לחיזוק ופיתוח הקיבוץ. כשב-1968 התנהל כאן ויכוח על קבלת קבוצת נוער גרמני לעזרה בקטיף – דווקא הוא, למרות ניסיון חייו, תמך בהגעת הקבוצה ואמר: “הנוער אינו אחראי למעשי הוריו. אני חושב לנכון להביא אותם לקיבוץ, כדי להראות להם תמונה אמתית של היהודים בישראל… אני מוכן להעריך את נכונותם לבוא לישראל כדי לראות ולשמוע… אני רואה בקבלת נוער גרמני משימה חינוכית, לא רק צורך משקי”.
אנו נפרדים מיענקל’ה בצער וזוכרים את תרומתו הרבה לשמיר. לגילה, עינת, מירב ואדוה, ולכל בני המשפחה – אנו אתכם בצערכם העמוק.
יהי זכרו של יענקל’ה ברוך.
