י”ב טבת תרע”ה – ח’ באלול תשמ”ח
29.12.1914 – 29.8.1988
בן זוג לרחל, אב לגלעד, תמר ושושי. ממייסדי שמיר.
נולד ברדאוץ שבבוקובינה ב-29.12.1914,
נפטר ב-ח’ באלול תשמ”ח, 29.8.1988.
קבור בחלקה המערבית בבית הקברות בקיבוץ שמיר.
יצקו נולד וגדל למשפחת וינשטיין מעוטת האמצעים בעיר רדאוץ שבבוקובינה. בגיל צעיר הצטרף לקן “השומר הצעיר” בעיר. נער צנוע ומוכשר, תלמיד מצטיין שנאלץ – כמו רבים בעיירות היהודיות – לוותר על לימודים ולהשתתף בפרנסת המשפחה. את שהחסיר על ספסל הלימודים השתדל להשלים בכוחות עצמו ובמה שספג בקן השומרי, שהיה לו לבית שני. הוא השתלב בו ומילא בנאמנות את כל אשר הוטל עליו.
עלייתו של יצקו ארצה התעכבה, והוא נאלץ לשרת בצבא הרומני, ממנו השתחרר ב-1939. באותה שנה עלה ארצה באניית מעפילים, ובכך נמנע ממנו גורלם המר של רוב בני משפחתו.
עם הגיעו לקיבוץ השתלב מיד בעבודה, והגיע לבית החרושת “נעמן” שאליו, כמו לכל מקום עבודה בחייו, ראה עצמו שייך והיה גאה בו. אך כבר שם החלה שרשרת התאונות הקשות שהיו מנת חלקו גם בהמשך. הוא התגבר, תמיד לחם והתגבר, עד שנתקף בקשה שבמחלות שהכריעתו בסוף.
עם עלייתנו לברגיאת היה בין ראשוני ענף הפלחה – גידולי השדה. הוא אהב את עבודתו זו אהבת נפש, ראה בה יעוד והשתדל מאד לקרוא וללמוד בשטח זה. אך בעיקר סמך על תצפיות בשטח ועל מציאת פתרונות לבעיות במקום ובזמן אמתיים.
משטחי הפלחה המצומצמים שלנו הורחב הענף לשטחים בעמק ולשטח המיובש בחולה, וזמנית גם לשטחים חכורים בנגב, לשם הדרים עם שאר עובדי הענף. היה לו לא קל אז, כי הדבר חייב ריחוק מהמשפחה, מרחל והילדים, ויצקו הלא היה כה מסור למשפחתו.
בהמשך חייו בקיבוץ עבד יצקו במסגרייה ובתיקון אופניים וארגן בקפדנות וביעילות האופייניות לו, את מחסן החלפים. הוא שירת את “לקוחותיו” בשקט ובנועם, והתמיד בכך, עד כמה שאפשרו לו כוחותיו הדלים, עד סוף ימיו. בין העבודות ובנוסף להן מצא תמיד זמן ללמוד, לקרוא ולתרום לקיבוץ.
מבצרו האמתי של יצקו היה ביתו: רחל רעייתו הנאמנה והמסורה, שסעדה אותו בכל תלאותיו; בנו גלעד עם מלי והנכדים; בתו תמר עם אריה והנכדים ושושי בתו עם בעלה, שאותם עוד קיווה לראות בביתם. את כולם אהב, וכולם כיבדוהו ואהבוהו כל כך. לכולם יחסר יצקו הצנוע והטוב, וגם אנו, חברי שמיר, נרגיש בחסרונו של חברנו הוותיק והנאמן.
יהי זכרו ברוך!
