כ”ה בכסלו תרע”ח – ו’ באדר תשמ”ט
10.12.1917 – 17.3.1989
בת זוג לאברהם, אם לשרה ולבני, סבתא לאורי, דרור, רז וגל.
נולדה באוקראינה בכ”ה בכסלו תרע”ח, 10.12.1917,
נפטרה ב-ו’ באדר תשמ”ט, 17.3.1989.
קבורה בחלקה המערבית בבית הקברות בקיבוץ שמיר.
לאה לבית טורביץ הגיעה לשמיר עם בעלה אברהם ובנו בני ב-1953, כאמה של שרה גוטליב. צעירה מדי למעמד של “אמא של חברה” – רק בת 36 הייתה.
על חייה לפני בואה לכאן ידענו מעט מאד. גם לה עצמה לא זכור היה הרבה מהשנים הקשות שעברו על משפחתה ברוסיה לפני מלחמת העולם השנייה. היא נולדה ב-1917 ביישוב קטן באוקראינה, והיו לה שני אחים ואחות. דומה שכולם התחנכו אצל הסבתא. בגיל צעיר מאד התחתנה ועברה עם בעלה למוסקבה. עם פרוץ המלחמה גויס בעלה ונספה, והיא ובתה הרכה שרה נמלטו מההפצצות על מוסקבה ויצאו לנדודים. אחת מתחנותיהם הייתה העיר צ’יקלו, שם השיגה עבודה כמבשלת ראשית בבית חולים לקצינים והבטיחה שהיא ובתה לא ירעבו. אחיה, קצינים בצבא האדום, חיפשו אחריהן ואחד מהם, שהחלים אז מפציעה, מצא אותן והביאן לצ’רנוביץ’, שם הייתה גם אם המשפחה. לאה עבדה בבית חרושת לבירה וכך היה שוב לחם בבית.
בת דודתה של לאה, רעיה, שראתה את בדידותה, הציעה לה להתקדם לעבר ארץ-ישראל. הן הגיעו לפולין, שם הצטרפה שרה לבית ילדים של תנועת “השומר הצעיר” ועלתה ארצה עם עליית הנוער. לאה המשיכה למחנה מעבר בגרמניה, שם פגשה את אברהם. הם התחתנו והמשיכו לנדוד במשך שנתיים בצרפת ובאיטליה, עד שהגיעו ארצה ב-1948 עם בנם בני, והתגוררו ברמלה. ב-1953 הגיעו לשמיר.
בריאותה של לאה הייתה רופפת כל השנים, וזה לא הקל על קליטת המשפחה בקיבוץ. בנוסף לקשיים נוספים הקשורים ברקע, בניסיון החיים הקודם, באורח חיי הקיבוץ ובתנאים קשים של שמיר באותן שנים. במיוחד קשתה על לאה התקופה הראשונה של אימהות בחינוך המשותף, אך היא אף פעם לא התאוננה ולא דרשה התחשבות מיוחדת. היא סבלה בשקט, כשם שאחר כך נשאה בשקט ובהשלמה את מכאוביה.
לאה עשתה מאמצים רבים להתמיד בעבודה במטבח. לא פעם בא לעבודה בבוקר אחרי ליל נדודים, כשעקבות המכאוב נראים על פניה. את שעות ההפוגה בכאבים ניצלה כדי לעבוד ולהימצא בין אנשים.
גם בימיה הקשים ביותר הייתה דאגתה נתונה ליקיריה, בני משפחתה ואברהם, בעלה המסור. כמה הצטערה על הסבל שהיא גורמת להם!
מכאוביה וחייה תמו ב-1989.
יהי זכרה ברוך!.
