מאיר חלפי (חליאפ)

י”ח סיון תר”פ – ו שבט תשע”ג 
4.6.1920 – 17.1.2013 

בן זוג לדבורה, אבל לאילן, עדי ויובל. ממייסדי שמיר.

נולד ברומניה ב-4.6.1920,

נפטר ב-17.1.2013.

קבור בחלקה המזרחית, בבית הקברות בקיבוץ שמיר.

 

אבא יקר.

במותך נסתמו המילים.

במותך נתייתמו הצלילים.

מותך הצנוע שיקף (יותר מכל) את מסכת חייך:

צניעות, שתקנות, לא להפריע או להדאיג אף אחד:

“אין לי בעיות” הייתה מטבע לשונך היומיומית עד רגעיך האחרונים.

בלכתך מאתנו הבהרת לנו בשלוות פניך ובמותך (בשנתך) כי “מיטת נשיקה” היא לנו: נשיקה נפלאה מתמשכת לאין קץ בחייך ובמותך.

אילן

 

אבא

אני זוכר אותך מניף אותי אל על על רגלך האיתנה בעודך שוכב על הגב על הדשא הירוק מול ביתנו הצנוע בשיכון א’.

אני זוכר את הסיגריה הראשונה שלקחתי ממך בהסתר ועישנתי אותה משתעל מתחת למיטה בבית הילדים.

אני זוכר את קופסת הנפץ שפגעה במצחי ואתה לקחת אותי והשכבת אותי על הספסל במקלחת של בית הילדים וצעקת על הילדים: “מה עשיתם!?” אלה לא הילדים, אבא, הפתיל שהכנתי היה קצר מדי.

אני זוכר שעבדת בנגריה והשבבים עפו עלי כפתיתי שלג רכים.

אני זוכר את הג’רה שהייתה מלאה במים צוננים ואתה בהינף יד אחת יצקת את המים בקשת שקופה לפיך.

אני זוכר את זמן הגילוח: מרחת על לחיי את סבון הגילוח שארגיש כמוך ולאחר מכן נתת לי להרגיש את זיפי הזקן לפני ואחרי הגילוח.

אני זוכר את געגועיך לאמא, אהובתך, ואמרת: אנחנו ניפגש דבורהל’ה. לא תישארי לבד.

בערוב ימיך קראת לי יום יום לכוון את הטלוויזיה כיוון שחשבת שהטלוויזיה לא תקינה. אבל אבא, ראית ולא ראית, שמעת ולא שמעת, הרגשת ולא הרגשת.

נשארת ולא נשארת. שמך יהיה חקוק על ליבי לעד.

עדי

 

 

 

זיכרונות מסבא מאיר

בכל פעם שביקרנו את הסבים (לפעמים כל יום) ידענו שתחכה לנו רולדת שוקולד. ידענו שתהיה לימונדה (עם כמות סוכר שמספיקה לגדוד או שניים) ובדרך כלל גם ארוחה מלאה. סבתא דבורה ידעה איך לגרום לנו לבוא.

אבל סבא מאיר ידע איך לגרום לנו להישאר, אם זה לפתור תשבץ, משחק שחמט, לעזור לו להפריד בולים מהמעטפות, גידול אבטיחים, גילוף בעץ, וכמובן לעזור לו לעבוד בגינת הקקטוסים המפורסמת. תמיד למדנו משהו חדש מסבא ותמיד בסבלנות ובצניעות. לא היתה פעם שסבא סירב לעזור לנו, משיעורי בית ועד לעצה טובה. תמיד היה לו זמן בשבילנו (כל עוד זה לא היה בזמן “ערב חדש”). סבא היה מתעניין ושואל על החיים שלנו ורוצה להישאר מעורב. הוא גרם לנו להרגיש כמו “סלבריטיז” וכך הוא היה עם כל הנכדים.

תחסר לנו במקומות שהמובן מאליו אינו מובן מאליו עוד.

מתגעגעים ואוהבים,

מתי, אדם, עמוס ועילי

 

על מאיר

אין אלו מילות סיכום, אלו מילות פרידה ותזכורת. רצון לתת מבט פנורמי על דמותו שח מאיר.

נזכרתי בסיפורה של דבורה, אשת חיקו למעלה מחמישים שנה, בניסיונה לתאר את דמותו שהצטיירה בעיניה. וכך ספרה לי: “על גבעה מרוחקת מהמאהל ברמת יוחנן נטע מאיר את אוהלו, ומדי לילה עם שובו מיום עבודה של חלוץ בארץ-ישראל, פרש להתבודד באוהלו, ולאור עששית קרא וקרא…”. תכונה זו של אינדיבידואליות, בדד ויחד, ועם ההקרבה הגדולה וההתמסרות הטוטאלית לקולקטיב ולרעיון הקיבוץ, היא זו שתיטיב לתארו.

הוא ידע לשמור על “מודוס ויוונדי” בין העבודה הפיזית הקשה לבין אותן שעות ספורות, יקרות מפז, שבהן מצא זמן לעסוק באחד מתחומי התעניינותו. את תחביביו השכיל לשלב בחיי הקיבוץ. החל בכישוריו הדרמטיים (שחקן בבימת הקיבוץ), כישורים שבאו לביטוי בהצגות ואירועים בקיבוץ, דרך לימודי קריאה אמנותית שיישם בכל הזדמנות בחגים ובערבי תרבות, ועד לכישוריו הטכניים-יצירתיים שגולמו בעבודתו כנגר בקבוץ המתהווה, ומצאו ביטוי מאוחר יותר בעולם הציור.

שעות של שקידה על תשבצים לחדי-לשון חלק ושיתף עם אחרים, שהיו גם כן “משוגעים” לדבר.

הגעגועים התמידיים לחיי הרוח נטמעו בלמידה שקדנית בחוגי תנ”ך, ציור וספרות שאותם אהב כל כך. אבל בעיקר היה אבא נפלא, מסור ותומך. הוא היה ויהיה מליץ טוב עבור כולנו.

יהודית

 

 

לסבא

סבא אהוב, אני רוצה להודות לך על המקום הקסום והאהוב עלי כל כך שבנית במו ידך החסונות, מקום שנמצא אצלי בלב בפינה כל כך שמורה וחשובה.

תודה על הערכים העליונים שטמנת בנו, ערכי אהבת הזולת, עקשנות, ויצירתיות.

הפרפר שמצויר היום בחול הקיבוץ, יפרוש כנפיו אל-על להשקיף עלינו מלמעלה ולהזכיר לנו תמיד את חוכמתו.

גי