מטילדה (מלכה) ברנור

ה’ אב תרפ”ב – ט”ז שבט תשע”ב 
30.7.1922 – 9.2.2012 

בת זוג למיקו. אם לרן ודינה. ממייסדי שמיר.

נולדה בבוטושן שברומניה ב-30.7.1922,

נפטרה ב-9.2.2012.

קבורה בחלקה המזרחית בבית הקברות בקיבוץ שמיר.

מטילדה נולדה בבוטשן שברומניה בקיץ 1922. בהיותה בת 19, במארס 1941, עלתה ארצה. ב-1943 הצטרפה לשמיר ומאז חייתה כאן. היא עבדה בבית התינוקות, ברפת, הייתה מטפלת במוסד החינוכי ואחר כך עברה למטבח הדיאטה ומשם למחסן הילדים.

במהלך השנים עברה מטילדה קורס לטיפול בתינוקות בבית החולים בעפולה, אצל ד”ר נסאו, רופא הילדים הידוע. כשהחלה לעבוד במטבח השתלמה גם בבישול דיאטטי לפי צרכים רפואיים.

בתחום הציבורי הייתה מטילדה פעילה בוועדות החברים, החינוך והקשר עם חיילים.

היא הקימה בית עם מיקו ונולדו רני ודינה.

יהי זכרה ברוך!

אמא

שלום לך אמא, שלום ובלי להתראות.

בכל הפעמים שבהן נפרדנו ידעתי שתחזרי, שתהיי שוב במקום בו השארתי אותך. אבל הפעם זו פרידה אחרונה.

משך שנים ארוכות הקדשת את חייך לבעלי חיים שונים: מפרות ועד גורי אדם, ולכולם נתת יד אוהבת ולב רחב.

השתתפת ככל יכולתך בחיי החברה והקהילה של המקום ותרמת מקולך הנפלא למקהלת הקיבוץ. גם סולו שרת לא פעם.

במשך כל השנים פיתחת את שלושת התחביבים העיקריים שמילאו את שעות הפנאי שלך: סריגה, אפיה וגידול צמחי בית. היית מאושרת כשיכולת לתת מפרי ידייך למי שחגג יום הולדת, מעבר דירה או אירוע אחר, וכן לראות רבים מלקקים שפתיים מהמאפים שאפית.

גם הצאצאים החדשים של הקיבוץ זכו לנעלי בית סרוגות או כובע, מנהג הרווח גם היום בשמיר, מיסודן של תלמה ורוזיקה.

נכון שזה מעמד פרידה והוא צריך להיות מכובד, אבל מעמד זה הוא גם “חג החיים”: המקום והזמן שבהם אנחנו סוקרים את מעשיו של אדם טרם היאספו אל אדמתו.

אמא היתה האישה הכי נשואה בשמיר: 7 פעמים עמדה תחת החופה בחיפה, במקום נשים מהקיבוץ שהיו לאחר לידה או שכרסן התופחת לא אפשרה עוד עמידה תחת חופה. רק בפעם השמינית התחתנה עם אהבת נעוריה, עם מיקו.

מיקו היה הציר המרכזי בחייה ועם מותו, בשנת 1999, כאילו כבתה הלהבה וכוחותיה הלכו ותמעטו, עד יום מותה. כאמא, דאגה מאד לשני ילדיה, לדינה ולי, ותמיד השתדלה לפנק, בהתאם לתנאים ששררו אז בקיבוץ – כמובן. מי שזכו לפינוקים רבים יותר היו הנכדים, שהפכו את בית הסבים לביתם השני והרבו לבלות בו.

הקשר עם דינה, שנפטרה בספטמבר האחרון (2011) בסקוטלנד והשאירה אחריה שתי בנות ובעל, היה מלווה במאות (ואולי אלפי) גלויות ומכתבים, שנאספו בקפידה וסודרו, ע”מ שאפשר יהיה לשוב ולקרוא בהם ולשאוב כוח, למרות המחסור בקרבה פיזית.

אמא שמרה מקום חשוב לדינה, בזיכרונה שהלך ופחת ובכל שיחת טלפון, היו עיניה זורחות לשמע הקול האהוב ופניה מוארות בחיוך של אושר.

זה המקום להזכיר, להודות ולשבח ואת צוות סביון, על הטיפול האין סופי המסור באמא, ועל היחס, הסבלנות ומאור הפנים. אמא שהתה בסביון מעל 11 שנה וזכתה לטיפול שאין כדוגמתו, אבל מעל לכל עליי לציין את הקשר החם והאנושי, קודם כל אתה וגם עם בני המשפחה. נכון שלא תמיד התנהגה כ”ילדה טובה” והיו מקרים שבהם סירבה להתקלח וחבטה במטפליה, אבל הם לא נטרו לה טינה.

אין לי מילים להודות על כל הטיפול והיחס המסור שלהם זכתה בשנותיה בסביון, אבל כן אוכל לברך אותם שיוכלו להעניק את אותו הטיפול לכל הבא בשעריהם – גם להבא. והגמול – הרי כולנו יודעים – הוא בחיוך הקטן של הכרת תודה (תעיד על כך מירב, שהייתה מקניטה אותה מדי פעם והייתה זוכה לחיוך נדיר).

נזכור אותה כך – עם העיניים הזורחות, הידיים הרכות והחיוך על הפנים.

היי שלום אמא. שלום ובלי להתראות.

אוהב,

רן

סבתוש

כל כך הרבה שנים את כבר לא הסבתא שאני רוצה לזכור. כל כך הרבה שנים את כבר לא הסבתא שאני בעצם זוכרת. כל כך הרבה שנים…

ואיך אסכם את השנים שכן ארצה לזכור? ולמה בעצם צריך לסכם שנים? או חיים? או אנשים?

את היית צור מפלטי, אי של רוגע וקבלה בעולם קיבוצי קשה ותובעני, וכל שאני רוצה הוא לזכור רק את הטוב: את הרוגע, הנעימות, הקבלה, הנדיבות, הדאגה והחיוך. את הגלידה תוצרת בית, האבטיח החתוך במקרר, השטרודל האלוהי, (כן. מצאנו את המתכון. אבל מי יידע להכין לי אותו כמוך?…), את קופסת הבובות הקטנה ששמרת עבורי בארון חדר השינה, את שעות המשחק השקטות, שאפשרת לי כשלא היה מקום אחר בו אפשר היה לשחק לבד ובשקט, את השיחות הנעימות, אתך ועם סבא, בפינת האוכל הקטנה שלכם, כשהוא חותך סלט קטן קטן ואת תמיד ליד הכיור והכיריים במטבחון, את שעות הטיפול בעציצים האהובים שלך ואת כל הדברים שניסית ללמד אותי לעשות ולהבין, כשלא ידעתי להקשיב או להעריך את שהיה לך לומר.

רוצה לזכור את הטלפונים מסבא: סבתא הכינה לך שטרודל. תבואי לקחת, ואת הדפיקה הקטנה של סבא על הדלת (תמיד בדיוק כשיצאתי מהמקלחת): לא באת לקחת, אז היא התעקשה לשלוח לך הביתה. רוצה לזכור את השיחות הקצרות, החטופות שלכם עם דינה, בגלל שהיה כל כך יקר לדבר עם חו”ל בטלפון, ואיך בבת אחת הן התארכו והשתחררו, כשהתעריפים הוזלו ואפשר היה להוריד עיניים מהשעון ופשוט לדבר. רוצה לזכור אותך ערנית, מחייכת, עם עיניים בורקות, מתבלבלת וקוראת לי דינה במקום רוית, ושמחה שאורי זכתה לדעת מי את, גם אם לא לחוות ולהבין באמת מי היית. רוצה לבוא לחבק עוד פעם אחת, ויודעת שלא הלכת בטרם עת, אלא באמת באמת מיצית כבר את כל הסיפור הזה שנקרא חיים.

להתראות סבתוש.

לכי לשלום ותמצאי שם כמה שיותר מהר את סבא ודינה. שבו סוף סוף יחד, בנחת, ודברו כמו שרק אתם ידעתם לדבר, בלי שום טיסה או לוח זמנים שיקצבו לכם את הדקות. ואנחנו פה למטה נמשיך להתרוצץ. ולזכור. ולהתגעגע.

כי ככה זה בחיים…

אוהבת,

רוית