ח’ תמוז תרע”ה – י”ד שבט התש”ע
20.6.1915 – 29.1.2010
בן זוג לציפורה, אב לתמר, זאבי ושרה. ממייסדי שמיר.
נולד בליפקן שברומניה ב-20.6.1915,
נפטר ב-29.1.2010.
קבור בחלקה המזרחית בבית הקברות בקיבוץ שמיר.
מנדל נולד ברומניה ב-1915, למשפחת אוורבוך. ב-1939 עלה ארצה, ומאז היה חבר שמיר.
בקיבוץ עבד במקומות עבודה שונים, בהם הרפת והמספוא, ובשנת 1951 קיבל עליו את הטיפול בנוי, ענף שנקרא אז “גינות נוי”. הוא התמיד בריכוז הענף זמן רב. כילדים זכורה לנו מאד האכפתיות שלו לגינות ולדשאים, ולא פעם או פעמיים ברחנו ממנו כשנתפסנו משחקים כדורגל על דשא שאך אתמול הושקה. בהמשך עסק מעט בספרנות ומאז הקמת מפעל האופטיקה עבד בו.
מנדל זיהה בשלב מוקדם מאד את החשיבות של שמירת ההיסטוריה המקומית, והקים בהתנדבות, בשעות הפנאי שלו, את ארכיון שמיר. תחילה היה הארכיון ארון שעמד מחוץ למזכירות, ובהמשך עבר למבנה ייעודי. מנדל רכש את הידע הנדרש לניהול המידע הרב המצטבר וסידורו באופן המאפשר שליפה מהירה של מסמכים, תמונות ועוד, לכל צורך. לאחר שפרש מעבודתו במפעל האופטיקה עבר לעבוד בארכיון במשרה.
מנדל הקים בשמיר את ביתו, עם ציפורה, ונולדו להם תמר, זאבי ושרה. במלחמת יום הכיפורים נפל זאבי בסיני, ובמשך שישה חודשים נחשב לחלל. בהמשך הוחזרה גופתו מהשטח שנמצא בידי המצרים. נפילתו השפיעה קשה על המשפחה. מנדל הפך למסוגר יותר, אך לא זנח את עיסוקיו בקיבוץ.
מנדל היה חבר קיבוץ ישר דרך, חרוץ ומסור לכל דבר שבו עסק.
יהי זכרו ברוך!
אבא יקר
היית איש חזון והגשמה, איש אדמה ואיש ספר ורוח. עסקת בתיעוד העבר, ביופיו של ההווה ובהצמחת העתיד.
זה התחיל בעלייתכם הבלתי לגאלית לארץ, תוך מסע ייסורים של 30 יום בים עד הגיעכם לחופי הארץ, ובהצטרפותכם להגשמת הציונות בקיבוץ עם ראשוני המקימים. במו ידיכם בניתם את ביתכם, דבר שחלמתם עליו והוכשרתם לו עוד כשהייתם בני 17, בקן השומר הצעיר בליפקן.
את הפרה הראשונה הבאת לקיבוץ, והקמת את הרפת. בנוי – הפרחת את השממה יש מאין בעודך נאבק באדמת אבני הבזלת. במסירות אין קץ ובאהבה תכננת, שתלת והשקית עצים, שיחים, פרחים ודשאים, שאת שמותיהם לכל סוגיהם ידעת על בוריים. כאילו עליך נכתב השיר “כי האדם עץ השדה”.
כיוון ששורשיך נגדעו מארץ מוצאך, הוריך ואחותך נספו בשואה והאדמה שם רעדה תחת רגליך, עם כל עץ ששתלת העמקת שורשים וחיזקת את אחיזתך האישית והכללית בארץ ישראל ובשמיר. גזעך היה יציב והכיל לב רגיש ופגיע. את ענפיך גידלת במסירות והשקית אותם בלהט היצירה וההגשמה. כמה משמעותי שנפטרת בחג האילנות.
במקביל לענף הנוי התחלת בזמנך הפנוי לפתח את תיעוד העבר, עד שהתבגרת עם הארכיון. תיעוד העבר הפך לחלק מרכזי בחייך בעיקר לאחר שבנך ואחינו, זאבי ז”ל, נהרג במלחמת יום הכיפורים. בדרכים שונות ניסית להתגבר על הכאב על ידי הנצחה והזכרה.
סיפרת בכתביך שבילדותך היית מאד סקרן. פירקת כל שעון או מכשיר מורכב כדי להבין איך הוא עובד, ולכן קראו לך זייגער-מאכער (מתקן שעונים).בתכונה זו נעזרת כשתיקנת כל קלקול בבית שלנו וגם בביתם של איזיא ואסתר, גיסתך ובעלה שגרו בשכנות, וגם כשבנית בביתך הפינתי, אל מול נוף עמק החולה, את בריכת דגי הזהב ואת סוכת העציצים עם ההשקיה האוטומטית, שגם אני כנערה השתלבתי בה בטיפול בצמחי הבית לפי הנחייתך.
אהבת הארץ שלך התבטאה גם בטיולים ובצעדות שבהם השתתפת, ובארגון ותכנון הטיולים למבוגרים. השתדלת לשמור על אמא ולעזור לה בכל מצב, כדי שחייכם יהיו טובים, חבריים וקבועים, ללא סערות ושינויים. המרצת אותה לצאת לטיולים בארץ ובחו”ל, ולמדתם ביחד ספרות. קראת ספרים בכל התחומים, תוך הרחבת אופקיך. הערכת מאד ואהבת את אחיך יצחק (אוורבוך-אורפז, הסופר), ושמרת עליו. הוא קרא לך “משענתי כל החיים”.
היה לך מאד חשוב לשמור על קשר עם כל המשפחה מהצד שלך ומהצד של אמא, ובזכותכם אנחנו, כילדים, חווינו קשרים חמים עם הדודים ובני הדודים, שנשמרים עד היום. היית סבא אוהב ומשקיען גם בביקוריך אצלנו הבנות וגם באירוח הנכדים בביתכם.
סיפרת בכתביך שכל בני משפחת אוורבוך, כולל סביך ואביך, היו ידועים בקהל כאנשים נוחים לבריות, ישרי לב ודוברי אמת, ובמילה אחת – הגונים. ביתם היה פתוח לרווחה ומכניס אורחים. למרות שלא היו עשירים, היו מוכנים להתחלק בפת לחמם עם כל מי שנצרך יותר מהם. תכונות אלה עברו אליך, אבא, כחוט השני, לאורך כל שנות חייך ועד הסוף.
מודות אנו מאד למטפליך ולכל צוות “סביון” על כל האהבה, הסבלנות והטיפול המסור שבהם עטפו אותך בשנותיך הרבות שם. כמו שחיית – כך נפטרת, בשקט ובצנעה, בט”ו בשבט, חגם של הגננים ואוהבי הטבע.
“וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה” (קהלת י”ב).
נזכור אותך האהבה רבה.
בנותיך
