מרים רגב

כ”ז בניסן תרפ”ד – כ”ד בטבת תשע”ח 
1.5.1924 – 11.1.2018 

זיכרונות ממרים:

מרים דולינגר (רגב) הייתה חברה של אימא שלי, יולי. כך יצא, ששלושה מילדיהן נולדו בערך באותו הזמן: טלי ודורית, עפרה ותרצה ודורון ואני. בעת שהמתינו ביחד בעפולה, זו ללידתה של טלי וזו ללידתה של דורית, נרקמה בינהן חברות שנמשכה שנים ארוכות עד לכתה של יולי.

מרים הייתה שונה מאימא שלי. למרים היו עגילים באוזניים וטבעת נישואין. מרים צבעה את שיערה, מרחה ליפסטיק על שפתיה ולק על ציפורניה. בעניי הייתה גברת אמתית. אצל מרים תמיד אפשר היה למצוא את שבועון “לאשה” עליו הייתה חתומה מאז ומעולם. ולא היה אכפת לה מה יגידו. וגם היו סיגריות אירופה אותן עישנה. כמו גברת…

מרים הייתה אשפית בעוגות. לא רק סתם עוגיות פשוטות אלא עוגות חגיגיות עם קרם. ואני הכי אהבתי את עוגות השמרים-שושנים שלה. אחרי שאימא יולי נפטרה, מרים הייתה “מכניסה” לאבא עוגות ועוגיות.

כשהייתי מגיעה לבקר אותו, היה אומר: “הנה, מרים עשתה. תאכלי ואחר כך “תיכנסי” אליה”.

בכל ביקור הייתי “נכנסת” למרים ויושבת איתה שעה ארוכה. דיברנו על דורון ושולי, יוני ועילי, ושאר בני המשפחה והנכדים. והיא הרבתה לספר לי על אימא שלי ועל הסודות שסיפרה לה “משם” מהשואה. שתיהן עברו את המלחמה על זוועותיה ויתכן שדבר זה חיזק את הקשר ביניהן. מרים סיפרה לי גם על נעוריה במלחמה ועל גן הילדים היתומים אותו ניהלה אחרי המלחמה.

לפני שפניתי ללכת, תמיד הייתה אומרת: “אבל אבא לא צריך לדעת…”.

המשכתי להיפגש עם מרים גם אחרי שאבא כבר היה בסביון. הסתכלנו בתמונות הילדות ובכינו יחד על דורון. היא כאבה וכעסה על שהסתירו ממנה את מחלתו. אני ניסיתי לנחם ולהסביר לה שלא יכלה לרפאו.

מרים עברה לקיבוץ גבעת חיים, כך הייתה בקרבת משפחתה, נכדיה וניניה. ואני השתדלתי לבקר לעיתים קרובות ככל שניתן. התפעלתי בכל פעם מצלילות דעתה וערנותה. היא דיברה אתנו על המשפחה, הנכדים והנינים החדשים ותמיד חזרה ואמרה עד כמה היא מתגעגעת ואוהבת את שמיר. בביקור האחרון, רק לפני שבועות ספורים, רעיה הציעה שנסריט את מרים מברכת את הקיבוץ לרגל חג הקיבוץ. מרים שמחה ובירכה ואני העליתי ושיתפתי את ברכתה על דף הפייסבוק של שמיר.

וכך, בלי כל אזהרה מוקדמת – היא פשוט הלכה לה. כמו כל הוותיקים לפניה. ולמרות שאני עצובה ובוכייה, אני גם שמחה מאד. כי למרים היו חיים עשירים ומרתקים, מלאים בכל הטעמים, עם עשיה ומשפחה, עם דורות של ילדי שמיר בהם טיפלה ועם כל הסיפורים שסיפרה. ובשנותיה האחרונות הייתה מוקפת בבני משפחתה האוהבים והאהובים עליה כל כך.

להתראות מרים יקרה. זכרך תמיד יהיה ברוך!