משה מוסקו (מוסקוביץ’)

8.7.1919 – 4.6.2002 

בן זוגה של שוריקה, אב ליעקב, דוד וחנה. ממייסדי שמיר.

נולד ברומניה ב-8.7.1919,

נפטר ב-4.6.2002.

קבור בחלקה המזרחית בבית הקברות בקיבוץ שמיר.

אבא,

כל כך סבלת בשנים האחרונות שקשה לזכור אותך כפי שהיית לפני המחלה הפוגעת במבוגרים, האלצהיימר. ודווקא משום כך אני רוצה לזכור אותך מהתקופה שבה היית צעיר. אני זוכר אותך כשאני עוד ילד קטן ואתה עובד מאוחר בחקלאות, במילוי מגדל הסילו עד רדת החשיכה וגם בחושך. העבודה הייתה ערך עליון בחייך והתמדת בה עד שהמחלה הכריחה אותך לוותר.

אני זוכר אותך כמסור למטלות של הקיבוץ, ובמיוחד לוועדת החיילים שבה שירתת הרבה שנים. הכנת חבילות לחיילים ונסעת לבקר במקומות רחוקים שבהם שהו חיילי הקיבוץ. בכל שבת כינסת אותם בחדר האוכל וישבת אתם כמה שעות, כדי לתת תשומת לב אישית לכל אחד.

אני זוכר שבגיל מבוגר יחסית, אולי אפשר לומר זקן, אחרי גיל שישים, מיניתי אותך להזין נתונים למחשב החדש במפעל האופטיקה. זה היה בראשית שנות השמונים, כאשר מעט אנשים ידעו לעבוד במחשבים. ואתה לקחת את המשימה והוכחת שגם בגיל כזה אתה מסוגל להתמודד עם תפקיד של איש צעיר.

אני זוכר אותך מגיל צעיר מאד, כאשר היית גאה בכוחך הפיזי, והראית לדור הצעיר יותר – למיקי וולף, מי שזוכר – מי כאן החזק בקיבוץ. ידעת לספר חוויות יפות, וסיפרת לנו הרבה על בכוח הפיזי שנדרש בימי הקיבוץ הראשונים, כדי לסקל את הסלעים שכיסו את שמיר. ועוד לפני כן, בנמל חיפה, כאשר צריך היה במשך יום שלם להעביר שקים של חמישים קילו על הדב, מהאנייה למשאית.

אבא – אתה היית אידיאליסט עד לרגע האחרון שבו יכולת לחשוב, באמונה שלמה, ללא ספקות, בחזון הקיבוץ. כשהקיבוץ החל להשתנות, בסוף שנות השמונים, לא קיבלת את השינויים הללו. המשכת להאמין באותו קיבוץ של שנות הארבעים שאותו הקמת.

בא – אני זוכר אותך מלא אהבה לילדיך ומלא אהבה לנכדיך. אני זוכר איך אתה ואמא עזרתם כל כך לגדל את רביב, הנכד הראשון שלכם, עד גיל צבא. ואחר כך במשך שנה וחצי גם את בתי נגה שנולדה בקיבוץ. אחר כך עזבנו את שמיר, ונאלצתם לראות את הנכדים רק בביקורינו אצלכם.

לא אהבתם, אתה ואמא, לצאת מהקיבוץ. יצאתם מעט ותמיד סיפרתם כמה קשה לישון במיטה זרה. גם בסוף ימיך, כאשר תקפו אותך הזיות בשל המחלה, הן היו על הקיבוץ של שנות הארבעים.

מה טוב שניתן לטמון אותך בקיבוץ שכה אהבת.

יהי זכרך ברוך!

דוד