משה רודקוב

ט’ בשבט תרע”ה – ב’ בחשון תשמ”ז 
24.1.1915 – 25.10.1987 

בן זוג לטובה, אב ליורם, אבינועם וגידי. ממייסדי שמיר.

נולד באורחייב שבבסרביה, רומניה, ב-ט’ בשבט תרע”ה, 24.1.1915,

נפטר ב-ב’ בחשון תשמ”ז, 25.10.1987.

משה היה מאבני הייסוד של קיבוצנו – החל מהכשרתו ברומניה, המשך בעלייתו ארצה ב-1936, בברגיאת עם ראשיתה, ועד יומו האחרון.

במלאכות רבות שלח ידו – כנהוג בימי החלוציות. התחיל בסלילת כבישים, היה מראשוני פועלי “אתא” וחבר בוועד הפועלים של המפעל, נוטר בגבול הצפון, פועל בנמל חיפה ועובד ברעפיית שמיר. אך יותר מכל אהב את עבודתו כמסגר, ובהמשך את הנחת רשת המים הראשונה בשמיר – פרויקט קשה ומסובך בתנאי הקרקע והאקלים שלנו. לאחר מכן הקים את מכון הקיטור והפעילו, ובסוף ימיו עבד באופטיקה, עד שמחלתו הכריעה אותו.

בסיפור “שורשים” שסיפר לנכדיו הביא את ילדותו בעיירה אורחייב שבבסרביה, ואת משפחתו: משפחת האב (שלא זכה להכיר), האם שנישאה בשנית והקימה עם בעלה השני בית חם לילדים של שניהם, את הסבים והסבתות והדודים והדודות משני הצדדים. היה זה בית מסורתי בכל הליכות חייו, עם אהבה לספר, ללימוד ולשירה, ומשה ספג הכל. הוא למד ב”חדר” אך גם בתיכון בקישיניוב, והיה פעיל בחוגי היידיש – שפה שאהב כל כך ושהזינה את ההומור שלו, את שירתו ואת יצירתו.

עם טובה רעייתו הטובה הקים משפחה ונולדו שלושת בניהם. הבית היה שליו ומאושר עד שיד הגורל האכזר עקרה ממנו את אבי, שנפל במלחמת ההתשה ליד התעלה. זמן רב עבר עד שטובה ומשה, בעזרת יורם וגידי ומשפחותיהם, שבו לחיים תקינים, אך לא עוד שלמים.

משה היה איש רעים להתרועע, שכן נעים וחבר טוב לרבים. הוא היה פעיל קיבוץ בתפקידים שונים ובחיי התרבות, והעשיר את כולנו בפיליטונים מלאי חכה ובשירתו הערבה במסיבות וחגים. גולת הכותרת הייתה “שירת הים” ששר בסדרי הפסח שלנו שנים רבות. זכינו לשמוע אותו גם בסדר פסח האחרון לפני מותו, כשהמחלה כבר קיננה עמוק בגופו והסוף היה קרוב.

יחד עם טובה, יורם, אסנת, גידי, אלינור וכל הנכדים, נשמור וננצור את זכרו.

יהיה זכרו ברוך!