נורית שנהר

2.11.1939 – 23.1.2023

בת זוג ליהודה, אם ליזהר, הדס, יהורם ואלון.

נולדה בירושלים, 2.11.1939, נפטרה ב-23.1.2023.

קבורה בחלקה המזרחית.

לנורית שנהר,

נורית נולדה לאמה, זוֹזה וָייל, בשני בנובמבר 1939. האם עלתה לארץ מגרמניה זמן קצר לפני תחילת מלחמת העולם השנייה. היא התגוררה בירושלים ושם, בבית החולים “הדסה” בהר הצופים, נולדה נורית. שנות ילדותה לא היו פשוטות: היא גודלה תחילה בבית החולים הדסה, ואחר כך אצל דודים ברמת גן. בהמשך עברה למוסד חינוכי בתל אביב, שבו שהתה עד גיל תשע. באותן שנים הגיעה לארץ סבתה, שאהבה אותה מאד, ונורית עברה להתגורר עמה בחדר קטן בירושלים. תיכון היא למדה בבית-ספר מקצועי, במגמה משרדית, ויחד עם חבריה הלכה לקן השומר הצעיר. בצבא שירתה בבאר אורה שליד אילת, ואחר כך הצטרפה לחבריה מהתנועה שהתארגנו אז בגרעין לשמיר (גרעין תמיר), והגיעה איתם לקיבוץ.

כאן, בשמיר, נישאה נורית ליהודה ז”ל ונולדו הדס, יזהר, יהורם ואלון ז”ל. היא סיפרה תמיד שלא אהבה את החינוך המשותף, אבל השלימה עם המציאות של אותם ימים. כשנולד יהורם, בשנת 1970, היא הצליחה לשנות את הנוהל הקבוע ויהורם היה בבית ההורים בשבועות הראשונים לחייו. נורית עבדה במטבח, בענפי החינוך, כמזכירה במפעל האופטיקה ולאחר מכן במזכירות הטכנית, שם הייתה אחראית בין השאר על הטיפול בדואר ובעיתונים. בכל אחד מהמקומות הללו היא התבלטה בחריצותה וביחסה מסביר הפנים לחברים. בשנים שבהן יהודה היה “צלם הבית” של שמיר וכולם באו להצטלם אצלו, נורית הייתה מקבלת את הבאים בחיוך, ושַמְחה על ההזדמנות להיפגש. כמזכירה של הנהלת הקיבוץ היא דאגה תמיד לשמור על קשר גם עם בני קיבוץ שעזבו, ולשלוח להם את עלוני שמיר. היא הייתה גם חברה פעילה באגודה למלחמה בסרטן, ומדי שנה ניהלה באחריות וברצינות את מבצע ההתרמה בשמיר. האגודה ידעה להוקיר את התנדבותה, וכיבדה אותה בתעודות הערכה ומכתבי תודה.

נורית ראתה בכל אחד ממקומות העבודה שלה הזדמנות לתרום לקיבוץ ולחברים. במשך שנים רבות היא ניהלה את “חנות הנעלים” שהייתה בשמיר ודאגה לקיום תערוכות הנעלה קבועות כמה פעמים בשנה, לטובת החברים והילדים. זכורה לטוב התמדתה בהוצאת עלון שמיר ודפי המידע הקיבוציים, שבהם התייחסה לכל חידוש ומאורע בחיי הקיבוץ. במסיבת הפרישה שלה היא אמרה: “העיסוק בהבאת המידע לציבור הכיל בתוכו את מלוא הרצינות, האכפתיות והקשר עם אנשי הקהילה”.

בשנת 2012 יצאה נורית לפנסיה, מהלך לא קל בעבור מי שאהבה מאד את עבודתה ואת הקשר עם החברים. היא החליטה להתנדב באופטיקה, ואמרה: “הנקודה אינה תלוש המשכורת, אלא הניתוק מהסובבים אותך יום יום. הרצון העז להשתייך עדיין לקהילה, לציבור הרחב, והיכולת לתרום בהתאם לכישוריך האישים ולהיות עדיין שייך ויעיל”. מעבודתה במחלקת האריזה של המפעל היא נהנתה מאד, וכן מהיחס הנעים והמכבד שקיבלה שם. לצד זאת התנדבה גם במיט”ב, התחנה לטיפול בילד ובמשפחה של המועצה האזורית, השתתפה בחוגים ופעילויות בבית ותיקי הגליל, והייתה חברה במערכת העלון של הבית.

מותו של אלון, הבן הצעיר, בקיץ 2000, היה מכה קשה למשפחה. נורית כתבה אז:

“לפתע הכל מתרסק

ובליבנו עמוק נשארו רק הזיכרונות

ושאלות ותהיות אין ספור”.

ולמרות הכאב, יהודה ונורית השתדלו להמשיך את חייהם ונהנו ממשפחתם הגדלה ומהנכדים האהובים.

יחד עם הדס, יזהר ויהורם, ועם החתן, הכלות והנכדים – נזכור את נורית החרוצה, המתעניינת והשמחה לעזור, אם וסבתא מסורה ואוהבת וחברת קיבוץ אכפתית ותורמת.

יהיה זכרה ברוך.