י”ח אדר תרפ”ד – י”ג כסליו תשע”ז
24.3.1924 – 13.12.2016
בת זוג למשה, אם לאשר, נאווה ומיכה.
נולדה בביבוֹלַר שברומניה ב-24.3.1924,
נפטרה ב-13.12.2016.
קבור בחלקה המזרחית בבית הקברות בקיבוץ שמיר.
סלי נולדה ב-24 במארס 1924 בעיירה ביבוֹלַר שברומניה, ילדה רביעית להוריה יצחק ופרומה צוקרמן. המשפחה הייתה דתית, אבל נתנה לבניה חופש לבחור את דרכם וללכת ל”שומר הצעיר”.
למשפחה היתה חנות קטנה לממכר סיגריות, עיתונים, בגדים ועוד. במלחמת העולם השנייה, לאחר שהמשפחה הוגלתה ב-1941 לעיר יאסי והאב שב ממחנה כפייה ב-וויסְקַה שברומניה, ניסתה סלי לעלות לארץ בעקבות שני אחיה – דוד שגר בשריד ויוסף שגר בשמיר.
לאחר ניסיון ראשון שלא צלח הצליחה סלי לבסוף לעלות לארץ, אליה הגיע ברכבת מאיסטנבול עד מעבר הגבול בראש הנקרה, ומשם לעתלית.
אחיה של סלי, יוסף צוקרמן, היה חבר שמיר מ-1939, והיא הלכה בעקבותיו, והצטרפה לקיבוץ בראשית 1945. אחרי עלייתה של האחות הקטנה רבקה הגיעו לארץ ב-1948 גם ההורים עם האחות חנה, והתיישבו בחיפה. סלי היתה מאושרת שכל משפחתה הגיעה בשלום לישראל.
בשמיר עבדה סלי במרפאת השיניים, שם פגשה את משה כגן, במטבח, במטע ובמפעל האופטיקה. ב-1954 נישאה למשה, ובמהלך השנים נולדו להם אשר ז”ל, שנהרג ב-1972 בטיול של השוה”צ בנחל יהודיה ברמת הגולן, נאווה ומיכה.
החיים בקיבוץ הספַר לא היו פשוטים לסלי. בחוברת “מסיפורי אנו באנו” היא סיפרה על חוויותיה בתקופה שבה עוד לא הגיע לשמיר אוטובוס. כדי לנסוע לאן שהוא, צריך היה ללכת לכפר סאלד ולתפוס שם את האוטובוס. מטעמי ביטחון ההליכה לשם הייתה בדרך כלל בקבוצות, אבל יום אחד, סלי חזרה לבדה מנסיעה מוקדם בבוקר. היא סיפרה: “חשבתי שאם אגיע בבוקר הם לא יעזו לירות, ואם אבוא בלילה הם לא יראו. הגעתי לכפר סאלד ב-04:00 בבוקר והתחלתי ללכת בדרך לשמיר, לבד. כשעברתי מתחת לעמדת הסורים הם התחילו לרדת לעברי וסימנו לי בידיהם שאבוא אליהם… התחלתי לרוץ דרך השדות לכיוון שמיר, עד שהגעתי בשלום לקיבוץ”.
סלי לא הייתה מאנשי הציבור הבולטים בשמיר, אבל הייתה אכפתניקית מאד ודאגה לנעשה בקיבוץ. ב-1992 כתבה בעלון שמיר על זוג גרבים אבודים של ילד המונחים זמן רב בצד הכביש באין דורש. היא עוברת לידם בצעדותיה על המערכת: “אספתי את הגרביים”, היא כתבה, “זרקתי למכבסה ומשם יגיעו למחסן הבגדים. ושואלת אני את עצמי: עד כמה הדבר אכפת להורים באם איבד הילד דבר מה? הרי במילא הוא יקבל חדש… אני מוצאת לנכון להביא את הסיפור כדי שלפחות ידעו כולם … עד להיכן מגיעות האדישות וחוסר האכפתיות לפריטי לבוש… לא פלא אפוא שבקיבוצים רבים עברו לתקציב אישי, שבו הקנייה נעשית על חשבון המשפחה כולה”.
נפילתו של אשר ז”ל הייתה קשה וכואבת למשפחה, אך סלי ומשה המשיכו, ביחד, בחיים של עניין ויצירה. סלי טיפחה את הבית ואת הגלריה של משה ושמחה לארח בה מבקרים. בשנים האחרונות עברו משה וסלי לסביון, וגם שם תמכה וסייעה לו ליצור ככל שיכול היה.
סלי היא מאחרוני הראשונים ההולכת מעמנו, זמן קצר אחרי מות אישהּ, משה. נזכור אותה כאשה חרוצה ועמלנית, חלק בלתי נפרד מהחבורה המופלאה שבנתה וטיפחה את שמיר.
אנו משתתפים באבלם של נאווה, מיכה וכל בני המשפחה.
יהי זכרה ברוך!
