י”א באדר ב’ תשי”א – כ’ בניסן תשנ”ה
19.3.1951 – 20.4.1995
בן לליובה ופנחס. אח לדליה ומיכל. חבר בקבוצת “אורן”.
נולד בי”א באדר ב’ תשי”א, 19.3.1951,
נפטר ב-כ’ בניסן תשנ”ה, 20.4.1995.
קבור בחלקה המזרחית בבית הקברות בקיבוץ שמיר.
עמי נולד לליובה ופנחס ב-19.3.1951. כבר בהיותו בחברה הילדים התגלתה מחלתו – כליה אחת בלבד, וגם היא לא מפותחת. הוא עבר בדיקות וטיפולים בבתי החולים “רמב”ם” בחיפה, “הדסה” בירושלים ו”העמק” בעפולה, שאליו נשאר קשור עד סוף ימיו. הוא לא נכנע למחלה והמשיך בלימודים, משחקים וספורט בחברת הילדים ובמוסד החינוכי עד סיומו.
לאחר שהתקבל לחברות בשמיר מילא עמי תפקידים שונים בו. ערך לאורך שנים את העלון הפנימי, טיפל בעניין ובמסירות בקבוצות מתנדבים ששהו אצלנו, והצטרף לצוות הספרנים. בסוף ימיו שהה בבית “סביון”, רחוק מביתו, עד הסוף המר.
כתבה ליובה:
… את גורל חייך לא יכולנו לשנות. הדבר לא היה בשליטתנו. אבל את איכות חייך רצינו וניסינו לקבוע. רצינו לתת לך את הביטחון הבסיסי הפשוט שתמיד, ממש תמיד, אנחנו לצדך – עם מלוא אהבתנו, כוחנו ורצוננו להיות אתך ולעזור לך…
רצינו להיות שותפים בכל – בפחד מפני המוות שליווה אותך תמיד, מודעות שריחפה בינינו ולא ניתן היה לטשטש אותה… אני זוכרת את ההתוודעות שלך ליופייה של המוזיקה הקלסית, איך הקשבת לה באדיקות ובדבקות נהדרת…
… דווקא בסוף ימיך, כאשר חייך היו כל כך קשים, לא עמד לנו הכח להתמודד אתם עד הסוף. כשלנו ונאלצנו להיעזר באנשים שלא יכלו להבין אותך… ואתה ידעת להעריך את המאמץ שהתארגן סביבך…
… בחודשי חייך האחרונים מלאו חייך בים של דמעות שלא יכולת לעצור, והן שטפו ושטפו. בכית בגלל הכאבים העזים, ששום תרופה לא יכלה לשכך אותם ממש. בכית מרה על הכורח לעזוב את ביתך האהוב, אותו עיצבת לעצמך וראית בו מפלט מן המחלה והסבל הגופניים… אתה תמיד לחמת על זכותך לקיים חיים “נורמליים”, אבל נוצחת, והחיים שהיטיבו מאד עם אישיותך הנהדרת – התאכזרו אליך ללא רחם…
עמי עצמו כתב:
… אזכיר את תחושתי רבת השנים, לפיה כל חיי עוברים עלי, למעשה, על אי בודד בליבו של אוקיינוס ענק: בדידות זו נשברת לעתים, לעתים רחוקות עד אימה, עם עלייתו (לאי שלי) של איזה נוסע (או ספן, או שייט) מקרי… בדידות זאת היא (כמה בנאלי) – מבצרי, ואת חומותיו הגבוהות והבלתי חדירות בניתי בעצמי, כדי להגן על עצמי מן העלבונות וההשפלה, אשר חששתי שיהיו מנת חלקי בלעדיהן… התלות המוחלטת במכונה, חולשת הגוף ורפיסותו, הכאבים, הדימומים ושאר התופעות המתועבות, שהפכו את גופי מכלי יעיל ותכליתי לאבן ריחיים על צוואר… היו אלה ועודם עלבון והשפלה כה קשים בעניי, עד שאינני יכול… לחלוק אותם… אפילו לא (בעיקר לא) עם אנשים יקרים ואהובים…
יהי זכרו של עמי ברוך!
