8.2.1918 – 25.10.2000
אמה של חנק’ה שולר.
נולדה בפולין ב-8.2.1918, נפטרה ב-25.10.2000.
אמא יקרה,
אז זהו, הלב שלך החזק החליט סוף סוף לשחרר את גופך המיוסר מסבלותיו. החיים, שכל כך נאחזת בהם, לא היטיבו אתך. מנערה יפה ואצילית שעזבה את פולין בדיוק בפרוץ המלחמה, כשמחצית משפחתך נשארת בפולין וההורים והאחיות כבר בארגנטינה, נהפכת אחרי שנתיים לאשת-איש ולאם.
ידעת כמה שנים יפות של אושר ואהבה עם אבא שלנו, בנית לך משפחה יפה, אבל לזמן קצר בלבד. אחרי שמונה שנים של חיים צנועים ונעימים חלה אבא במחלה ממארת שהתישה אותו ואותנו במשך שנתיים תמימות, עד שנפטר והוא בן שלושים וחמש. את נותרת לבד עם ילדה בת עשר (אני) וילד בן ארבע (אילן). לא היה קל, אבל את פרנסת את כולנו בכבוד.
אחרי כארבע שנים קשות הכרת את האדם הלא-נכון, נקשרתם לכמה שנים ומהקשר הזה נולדה פנינה, אחותי הקטנה. לא היה לך טוב אתו, וכשאין ואני עלינו ארצה הגעגועים הובילו לעלייתך גם, בדיוק שנה אחרינו. הגעת ישר לנהריה, לדירת עמידר צנועה שטיפחת במסירות. שם התחלת לעבוד ככח עזר בבית החולים הממשלתי “מלב”ן”, ועבדת שם שנים רבות כשכולם מכירים אותך ומוקירים את חוש ההומור ושמחת החיים שלך. גם העובדים וגם הרופאים חיבבו אותך והיו כמשפחה בשבילך. אנחנו היינו צוחקים שבכל פעם שהתאשפזת שם זה היה כבילוי, והרגשת כבתוך שלך.
לאט לאט העבודה המפרכת נתנה בך את אותותיה והתחלת לסבול מכאבי פרקים שהכבידו מאד על תפקודך. לפני כשמונה-עשרה שנה, כשכבר היה לך קשה להסתדר לבד, הבאנו אותך לשמיר כדי שתהיי קרובה אלינו. גם כאן, בחדר שלך, אהבת לסדר, לנקות, לקבל אורחים ולארח את הנכדים שמאד אהבת והתגאית בהם. אהבת גם לחלק ממתקים לילדים, וכולם הכירו את סבתא צילה שמחלקת בוכריות בחיוך ומילה טובה.
לבסוף הגעת לתחנתך האחרונה, בסביון. לא קל היה לך להסתגל לתלות באנשים אחרים, להטריד ולבקש, אבל אני חושבת שגם כאן מצאת לך חברים טובים, עד הסוף המר והכואב.
אמא, זה באמת כואב, כי למרות שכבר הרבה זמן לא היית אתנו ולמרות שיקל עליך הסבל – זה עצוב. לפני יומיים ראיתי באלבום תמונה שלך עם הנכדים, וראיתי את העיניים הטובות, המחייכות, המלאות אהבה והנאה מאותו הרגע. אזכור את המשפט הקבוע שלך כשהיינו מביאים אותך אלינו לביקור, והייתי מתנצלת על הבלגן: “אצלך אפשר לאכול מהרצפה…”.
אמא, תמיד אזכור אותך טובה, אוהבת לתת ואוהבת לעזור.
יהי זכרך ברוך!
חנק’ה שולר
