רפי סלמנוביץ’

26.9.1952 – 12.5.2017 

רפי נולד ב-26.9.1952 להוריו סילבי ובן ציון, שהיו מראשוני שמיר, אח לברכה הבכורה ולרענן, אחיו הצעיר.

הוא התחנך בחברת הילדים ובמוסד החינוכי, והתגייס לצה”ל בקיץ 1971. במאי 1973 קיבל תעודת חייל מצטיין על תפקודו כחייל בחיל ההנדסה מול גבול מצרים. במלחמת יום הכיפורים חווה חוויות קשות ואובחן כהלום קרב, ומאז החלו חייו לעמוד בסימן מחלת הנפש שליוותה אותו עד יום מותו.

רפי רצה וניסה להשתלב בחיי הקיבוץ, להביע דעה ולהשתתף. חודשים ספורים לאחר שחרורו מהצבא כתב בעלון שמיר: “איך מגשרים על שלוש שנות צבא, שהן ניתוק מהבית, עם קליטה בקיבוץ? … כולם חזרו, אבל מסתבר שמשהו לא בסדר: חוזר צבא רוצה יותר מרחב, יותר בחירה עצמית, יותר ספונטניות … זה מתבטא בבילויים בעיר, ביקור חברים מחוץ לקיבוץ, בלימודים וכו’. אני חושב שצריך להגיע לאיזה פשרה, אחרת הרבה צעירים יעזבו אותנו…”.

רפי יצא בחייו פעמים רבות מהקיבוץ לצורך אשפוזים ארוכים, אבל תמיד התגעגע לשמיר ושמח לחזור לכאן. מגיל צעיר נהג לבטא את רגשותיו בשירים שכתב, ועם השנים אף הוציא לאור כמה קבצים משיריו. האחרון שבהם יצא ממש לאחרונה, במאמץ משותף של רפי ושל בית “סביון”.

בשיריו הרבה לכתוב על חוויות ילדות כמו הטיולים בטבע מחוץ לקיבוץ, הנחל הזורם בסמוך, תחושת עשבי הקיץ המלטפים את הגוף. הוא כתב: “ביתי שוכן / על פלגי מים / ביתי בצל אלונים שוכן. / מים מפכּים / מעין קדוש הוא. / בצל ביתי / יש תורים וציפורים / והרבה כוכבים”. בשיריו התגלה לנו עולם רוחני של געגוע, של נאיביות נעורים תמימה, של רצון לאהוב ולהיות נאהב.

בשנים האחרונות נאבק רפי, לצד מחלת הנפש, גם בסרטן שפשה בגופו. הוא התגורר לסירוגין בבית “סביון”, שם קיבל טיפול חם ומסור מכל הצוות. במותו אנו נפרדים מאדם כואב וסובל, שנולד כאן וחי עמנו שנים רבות, אך הלך והסתגר בעולמו הפצוע והקודר. נותר רק להתנחם בכך שאינו סובל יותר, ושהגיע למנוחה ולשקט שכה ייחל להם.

שיר של רפי:

נגני לי שיר

שעזבת בשדה

והלכת לחפש בנחל.

נגני ציפורים

על חוטי טלגרף

שנאספו באקורד אחרון.

ועכשיו לאסוף דמוּמיות

לנגן חרישית

רוח של סתיו מאוחרת,

כי עורבים בשפתם

הולכים לדרכם

בשעה מאוחרת.

יהי זכרו ברוך!