כ”ב בניסן תרע”ט – ה’ בטבת תשס”ב
19.4.1919 – 20.12.2001
בן זוג לגליה בנישואים ראשונים, לגיטה בנישואים שניים. אב לאורי, זאבי ואילה. ממייסדי שמיר.
נולד בקישיניוב שברומניה בכ”ב בניסן תרע”ט, 19.4.1919,
נפטר ב-ה’ בטבת תשס”ב, 20.12.2001.
קבור בחלקה המזרחית בבית הקברות בקיבוץ שמיר.
שוליא נולד בקישיניוב שברומניה, כבנם הבכור של בת שבע ואברהם רנטוביץ’, אח למשה (מוזיא) ולזאב. ביתם היה חילוני וציוני, והבנים למדו עברית ויהדות עם מורה פרטי. שוליא למד בתיכון העברי “מגן דוד” והיה חבר ומדריך בתנועת “השומר הצעיר”.
בהיותו בן 16 עלתה המשפחה ארצה והתיישבה בתל אביב. שנה לאחר מכן חזר שוליא לרומניה להדריך בתנועה ולרכז את חברי “החלוץ” שהתכוננו לעלות ארצה. ב-1940 חזר לישראל והצטרף לקיבוץ שמיר. כאן נישא לגליה ונולד בנם אורי.
ב-1942 התגייס שוליא לפלמ”ח ושירת בו עד 1947. ב-1948 נקרא על ידי יגאל אלון, מפקד חטיבת “יפתח”, לחזור ולהצטרף לחטיבה. הוא שירת כקצין המנהלה החטיבתי וכעוזרו של יגאל אלון. במלחמת העצמאות השתתף, בין השאר, בקרבות לשחרור צפת, לוד והנגב. ב-1948 נפל אחיו זאב בקרב על עיראק סווידאן, קרב שמנע מהמצרים להתקדם צפונה וסייע בשחרור הנגב. את הכאב על מות אחיו נשא שוליא בליבו עד לסוף ימיו. עם הקמת המדינה התגייס לצה”ל והשתחרר ב-1949.
נישואיו לגליה הסתיימו בגירושין, ומששב לשמיר פגש את גיטה והקים עמה בית עם אורי, שאול, זאבי ואילה. עם גיטה חלק קרוב ליובל שנים, עד למותו, והאהבה, החום והתמיכה ההדדית שררו ביניהם תמיד.
בשמיר מילא שוליא תפקידים רבים ושונים, בין היתר כמזכיר וגזבר הקיבוץ. שנים רבות עבד בענף המדגה וריכז אותו. הוא ראה בעבודה ערך ציוני וחלוצי, והתמסר לה בכל נפשו. ב-1986 קרא לו יגאל אלון, חברו מהפלמ”ח ושר הקליטה דאז, לעמוד לצדו במשרד הקליטה בירושלים. הוא עבד שם עד 1973, ריכז את המחלקה לקליטה בהתיישבות ואחר כך את המחלקה לקליטה חברתית. בשובו לקיבוץ חזר למלא תפקידים מרכזיים, ובין השאר היה מזכיר המוסד החינוכי “הגליל העליון” בקיבוץ עמיר. משסיים תפקיד זה הצטרף למפעל האופטיקה, בו עבד עד שיצא לגמלאות בגיל 81.
שוליא היה מעורב מאד בחיי הקיבוץ, ושאף תמיד לעשות את הנכון ולקדם את הקיבוץ והחברה שבו. כאדם שעקרונותיו וערכיו יקרים לו, נהג להשמיע את דעתו ולהיאבק על הראוי בעיניו. גם בעת זקנה ושיבה זכה לדעה צלולה והיה בקי ומעורב בנעשה בקיבוץ ובמדינה. הוא התבונן בשינויים החלים בקיבוץ וגם כשלא שמח בהם – היה מרוצה מכך שאנשים צעירים ממשיכים לחפש דרך ולהיאבק על חיים קיבוציים בעלי טעם וערך. בכאב רב הרבה יותר ראה את התפרקות הסולידריות והתערערות מוסדות הדמוקרטיה בישראל. בהגיעו לגבורות אמר: “אני נמנה עם הדור שלחם על המדינה, שהקים את המדינה, שבנה את המדינה, שנתן כל מה שיכול היה למדינה. לא תיארנו לעצמנו שכיום תהיה זו מדינה כזו, עם הפונדמנטליזם, השחיתות… גם לו הייתי צעיר יותר, אינני יודע מה יכולתי לעשות, אבל היום אני יכול רק להצטער”.
שוליא נפטר בן 82, עטוף במשפחה חמה ומלוכדת ומבורך בנכדים רבים.
יהי זכרו ברוך!
