שרה רוזן

כ”ד באלול תרע”ד – כ”ד בסיון תשנ”ג 
15.9.1914 – 12.6.1992 

בת זוג לדוד. אם לערגה ויעקב. ממייסדי שמיר.

נולדה בבריצ’ני שבבסרביה בכ”ד באלול תרע”ד, 15.9.1914,

נפטרה בכ”ד בסיון תשנ”ג, 12.6.1992.

קבורה בחלקה המערבית בבית הקברות בקיבוץ שמיר.

נערה יפהפייה, עליזה ומפליאה לשיר – כך זכורה שרה לחברי שמיר שפגשוה במחנות הקיץ של התנועה ובסניף ההכשרה.

רעיה מסורה, אם אוהבת, סבתא מפנקת – כך היא שמורה בלב יקירה.

אחות טובה, דואגת וקשורה למשפחתה – כך הייתה שרה לאחותה ולאחיה.

שרה חברתנו נולדה בעיירה בריצ’ני שבבסרביה, להוריה חיה ודוד לרנר. היה זה בית ציוני שארבעה מחמשת ילדיו עלו לקיבוצים בארץ. אחרון האחים נספה עם הוריו בשואה.

לשמיר הגיעה שרה ב-1936, עבדה בבית החורשת “אתא” ובמכון “הזרע”, ולאחר מכן שנים במטבח, בתנאים החלוציים של ראשית ההתיישבות. בהמשך עבדה במחסן הבגדים ובשנותיה האחרונות במתפרה של מפעל “שלא”ג”. בכל מקום ידעה להשקיע מחשבה בשיפור וייעול תהליכי העבודה.

במרכז חייה של שרה עמדה משפחתה. היא נישאה לדוד זמן קצר אחרי בואה לשמיר, ונולדו להם ערגה ויעקב. את רוב זמנה ומרצה השקיעה בגידולם. דוד מילא הרבה שנים תפקידים מחוץ לקיבוץ, ושרה נשאה כמעט לבדה בנטל המשפחה ובזכותה היה הבית תמיד אוהב וחם. את אותה אהבה העניקה לנכדיה, ולבסוף זכתה גם בנין.

שרה התברכה בקול סופרן מצלצל, בשמיעה אבסולוטית ובזיכרון מוזיקלי מעולה. המוזיקה הייתה המרכז הרוחני של חייה, ובה מצאה את ביטויה הנאמן ביותר. שנים שרה במקהלת הקיבוץ, בהרכבים מוזיקליים שונים ובמקהלת הקיבוץ הארצי. עד ימיה האחרונים, כשהמחלה האכזרית מיררה את חייה, מצאה נחמה בהאזנה למוזיקה קלאסית.

היה לשרה חוש הומור שלא חשכה מאחרים ומעצמה. הייתה לה גם חיבה מיוחדת לדברי שנינה ומשחקי לשון. סבלה בסוף חייה היה קשה ביותר, אך מותה בא לה לפתע, ליד מכונת התפירה. נדם צליל קולה, ציפור נפשה –

דוד, בעלה, עוד הספיק להוציא עם המשפחה חוברת זיכרון לשרה, אך לא האריך ימים אחריה.

יהי זכרה ברוך!