כ”ה בשבט תרפ”א – כ”ח באייר תשס”ז
3.2.1921 – 16.5.2007
בת זוג למשה. אם ליעקב, דוד וחנה. אחות לחברנו אברהם לזרוביץ. ממייסדי שמיר.
נולדה ברומניה בכ”ה בשבט תרפ”א, 3.2.1921,
נפטרה בכ”ח באייר תשס”ז, 16.5.2007.
קבורה בחלקה המזרחית בבית הקברות בקיבוץ שמיר.
אמא, סבתא, סבתא רבה,
זכור לי שהיית משווה את גודל משפחתך לגודל משפחתה של אחותך. חשוב היה לך להציג משפחה גדולה, ואת זכית במשפחה גדולה שכולם אוהבים אותך. המשכנו לספר לך על מעשי צאצאייך עד ימייך האחרונים כי זה היה חשוב לך, גם כשלא יכולת כבר לשוחח עליהם או לזכור את מעשיהם.
בעודך צעירה ראית את סבל היהודים ברומניה, שסבלו מהגרמנים הנאצים ומהאנטישמים המקומיים. הספקת לצאת מרומניה לפני הרצח ההמוני, כשהיית בין המעטים שקיבלו סרטיפיקט לעלייה חוקית. עם זאת סיפרת לנו שוב ושוב על מעשי האנטישמים, כדי שנזכור ונטמיע.
בניית בית בשמיר עם אבא ז”ל ב-1944, עם ראשוני שמיר, ובמלחמת השחרור פונית לחיפה עם ילדי הקיבוץ והנשים. מהר מאד התחלת לעסוק בחינוך ולקבל כיתה אחר כיתה. השקעת המון בילדים שחינכת, כל כך הרבה עד שמצפונך ייסר אותך על שלא השקעת מספיק בילדיך שלך. ניסית לפצות אותנו בדרכים מיוחדות לך, כדי לתת לנו את הרגשת הבית והאם גם בקיבוץ של שנות החמישים, שבו היה רק מעט זמן אינטימי להורים וילדים. בשעות ה”השכבה” בערב, שהיו הזמן האינטימי ביותר של ילדים והורים, את השכבת את ילדי כיתתך, ואבא השכיב אותנו. ועם זאת מצאת דרכים “עוקפות חינוך משותף” כדי להעניק לנו חום ואינטימיות. ילדי הכיתות שחינכת כל כך אהבו אותך, עד שגם שלושים שנה אחרי כיתות היסודי המשיכו לשמור אתך על קשר חם ולפגוש אותך בשמחה.
היית אשה שקטה כל חייך. לא באת בדרישות לאחרים אלא דרשת רק מעצמך. תכונה זו העברת כמסר גם לנו. הסתפקת בעולם המעשים בקיבוץ ולא אהבת לצאת ממנו. אבל כשלקחנו אותך כמה פעמים לפסטיבל כפר בלום ולמסעדות בעמק החולה נהנית מאד מהבילוי.
בשנותיך האחרונות סבלת מאד, אך לא התלוננת. שברת את פרק הירך ונאלצת להשתמש בכסא גלגלים. שברת את ידך ונאלצת להשתמש רק ביד אחת, כי השבר מעולם לא נרפא.
המשכת להיות אשה שקטה, וגם עזבת את העולם בשקט גמור.
יהי זכרך ברוך!
דוד
